חסידות על תהילים קלח:ו

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בָּרוּךְ הוּא, אַף שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס בְּשׁוּם מִדָּה, אַךְ כְּדֵי לְשַׂבֵּר הָאֹזֶן, נֶאֱמַר בּוֹ גַּם כֵּן (תהילים קל״ח:ו׳): כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבוֹהּ מִמֶּרְחָק יֵדָע. יִרְאֶה הוּא בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר; מִמֶּרְחָק יֵדָע הוּא בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר. [כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה, לֵידַע מַה שֶּׁרוֹאֶה, הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁחוֹזֵר הַכֹּחַ הָרְאוּת לְעֵינָיו. וְעַל כֵּן לִפְעָמִים הָאָדָם רוֹאֶה אֵיזֶה דָּבָר בְּעֵינָיו מַמָּשׁ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הוּא רוֹאֶה, כְּגוֹן כְּשֶׁמַּעֲבִירִין אֵיזֶה דָּבָר לִפְנֵי עֵינָיו בִּמְהִירוּת גָּדוֹל, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה פְּנַאי שֶׁיַּחֲזֹר הַכֹּחַ הָרְאוּת לְעֵינָיו, וִיצַיֵּר הַדָּבָר בְּדַעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע אוֹתוֹ, וְכַמְבֹאָר בְּסִימָן ס"ה אוֹת ג' עַיֵּן שָׁם. נִמְצָא שֶׁהַיְדִיעָה מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה, זֶה בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר]:

במשנה בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובגמ' מאי כבני מרון. הכא תרגימו כבני אימרנא ר"ל אמר כמעלות בית מרון ר' יהודה אמר שמואל כחילות של בית דוד, ולפרש פלוגתייהו נקדים דברי קודש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפלוגתא דבכפופים או בפשוטים עפ"י דברי הש"ס יבמות (ק"ה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, היינו להסתכל בשפלות עצמו ובגדלות השי"ת, ומ"ד דבכפופין סובר דעיקר הוא שפלות עצמו ומ"ד בפשוטין סובר דעיקר היא השגות ודביקות בהשי"ת שהוא תכלית הפשיטות עכת"ד, ולפי"ז יש לפרש טעמא דהלכתא בכפופים אף שגם הוא מודה דהעיקר הוא ההשגה ודביקות בהש"י, אך אין דרך לבוא לזה כי אם ע"י הכנעה ושפלות, וכמו שאמר המגיד מקאזניץ בפסוק (תהלים קל"ח ו') כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע, כי רם ה' היינו גדלות השי"ת הוא מרומם מאד ומי שהוא שפל בעיני עצמו יראה זה אבל מי שהוא גבוה ממרחק יידע היינו שמרחוק יתוודע בידיעה בעלמא שמץ מנהו:

ובאופן אחר נ"ל לבאר הפסוק הנ"ל (תהלים קיג ד) רם על כל גוים ה' וגו'. כי הרמב"ם ז"ל הכה על קדקדם של דור אנוש לברר טעותם עוד מצד אחר, דבשלמא בבן אדם שכבודו תלוי בזולתו, כי בעצמות האיש מה גבר בגוברין כהמלך כן הפחות שבפחותים בשר ודם גידין ועצמות כמוהו כמוהם, ומה יתרון לו אם לא במה שמולך והכל עבדים לו, אם כן כבודו נצמח על ידי זולתו, שייך לתלות גדולתו באחר ולומר מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, כי הכל תלוי בזולתו, כשם שנצמח על ידי זולתו כך מתרבה על ידי זולתו. מה שאין כן השי"ת שאין כבודו תלוי בזולתו, כי הוא בעצמותו ית' נעלה ונשגב ומרומם. ועל פי זה מפרשין שנקרא השי"ת מלך הכבוד (תהלים כד ז), שהוא ית' מולך על הכבוד, שהוא אינו צריך להכבוד כי די לו בעצמותו, אבל הכבוד צריך אליו, כי זכאה האי יקר וכבוד שהגיע למלך הכבוד ולא לזולתו, מה שאין כן בשר ודם הכבוד מולך עליו כי אם לא יכבדוהו מה גבר בגוברין, ואין הפרש בינו לזולתו כאמור. וכן מפרשין שנקרא השי"ת רם ונשא (ישעיה נז טו), כי הוא ית' רם מצד עצמו, ועל ידי זה נישא מכל הנמצאים שהם מנשאים ומרוממין אותו ית'. מה שאין כן מלך בשר ודם אין לומר בו רם ונשא, רק נישא ורם, כי מצד עצמותו אין בו רוממות, רק מחמת שהוא נישא מאחרים שהוא מלך עליהם הוא רם, והבן. ועל פי זה מפרש הרמב"ם וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כד כג), ר"ל אף אם כל הנמצאים יתבטלו, מכל מקום כי מלך ה' צבאות כי אין כבודו תלוי בזולתו, לכך גנאי הוא לו כביכול לתלות כבודו בזולתו לומר ח"ו מגדולת עבד ניכר גדולת רבו וליתן כבודו לאחר, כי אין כבודו מתרבה על ידי זולתו כמו בבשר ודם כי אם אין עם אין מלך, מה שאין כן מלך חי וקיים, אדרבה לפי גדולת רוממות עצמותו ית' אין כבודו להשגיח בשמים ובארץ, כי הכל כלא קמיה וכביכול שפלות הוא לפי גודל ערכו, רק הוא מגודל ענותנותו, כי במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה ל"א ע"א). והיינו כי רם ה' ושפל יראה (תהלים קלח ו), ר"ל שכל כך הוא רם, עד ששפל אצלו מה שיראה ר"ל מה שמשגיח. וגם כן יתפרש הואיל ורם, שפל יראה, ר"ל משגיח אף בשפלים כי במקום גדולתו שם ענותנותו, ואם כן איך נתלה בזה כבודו אדרבא הוא כביכול שפלות אצלו, עד כאן דברי הרמב"ם בהמתקת דברים ובתוספת מרובה. ועל פי זה מבוארים הפסוקים הנ"ל רם על כל גוים ה'. היינו כמ"ש לעיל כי גדול שמי אמר ה' דקרו ליה אלהא דאלהא (מנחות ק"י ע"א), רק על השמים כבודו שתולין כבודו בצבא השמים לומר מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, אבל שקר נסכם כי אין זה שייך בו ית', כי אין כבודו תלוי בזולתו כי (תהלים כג ה) מי כה' אלקינו המגביהי לשבת, ר"ל רוממותו יתעלה מצד עצמו כל כך עד שהוא המשפילי לראות בשמים ובארץ, ר"ל שאדרבא כל זאת שפלות אצלו הוא כביכול מה שמשגיח בהם, רק דהוא ענותנותו, ואם כן איך נתלה כבודו בהן, והבן כי נכון הוא בס"ד. והנה היוצא מזה, דטעות דור אנוש היה מה שהשפילו מעלת צורתם האנושית ממעלת גרמי השמימים, אבל כוונתם היה להפיק רצון האלקי ית' על ידי זה, ונקרא עצת רשעים כי עצת חטאים היא עצה נבערה איך להפיק רצונו ית'. והנה מחמת טעותם בהשפלת צורתם חטאו ופשעו, כי המכיר במעלת צורתו האנושית, ודאי אינו חוטא, כי איך יאסר בן המלך וייסר אותו ביסורים קשים ומרים בשביל רצון הכפרי. ר"ל איך יצער להנשמה הקדושה בשביל הנאת הגוף הנגוף, לכך אלו שסכלו במעלת הנשמה, נפלו עוד יותר במוקשות הכפירה בהמשך הדורות עד שחשבו מותר האדם מן הבהמה אין, ומחמת זה נטו לגמרי אחר החומרית כי הכחישו לגמרי בהשארת הנפש, ואמרו כי אין טוב לאדם רק לאכול ולשתות ולהתענג בחייו, כי זה לבדו חלקו מכל עמלו וזה דור המבול, לכך דבקו לבהמה חיה ועוף, ועל אלו איננו נופל שום לשון עצה, ששוב לא נתייעצו בכליותיהם כלל איך להפיק רצונו ית', כי לא רצו כלל וכלל להפיק רצונו, רק שכל מעשיהם כמופקרין כיון שלא האמינו בהשארה, ולא חשבו רק למלאות תאותם רק לשעתם בכל עת כפי מה שהיא, לכך אינו מכונה בשם עצה כלל.