פירוש על איוב ד:א

מענה אליפז. (אליפז בן עשו היה ועל ידי שנתגדל בחיקו של יצחק זכה שתשרה עליו שכינה:

ויען. מל׳ עניה ותשובה:

ויען אליפז, הנסה - הנו"ן לשון רבים והסמ"ך מקום שי"ן והה"א מקום אל"ף, וכמוהו: נסה עלינו אור פניך ה'.

ויען אליפז כו'. אמרו רבותינו ז"ל הנה דמית לאברהם והוא עמד בעשרה נסיונות ואתה:

התימני. מארץ תימן מארצו של עשו (סא"א):

אליפז החזיק כדעת התורה, כי האדם חופשי בבחירתו, ושמערכת הכוכבים אין להם שום יכולת על דברים התלויים בבחירת האדם, כי הרשות והכוח בידו בכל מעשיו לעשות או לחדול בין טוב ובין רע, והכוכבים במערכתם לדרכם ילכו יגביהו עוף, ואין פועלים בעולם השפל, כמו שאמר ובני רשף יגביהו עוף (סימן ה' פסוק ז), דרכי האדם אינם חרוצים מפאת המערכה רק הבחירה בידו להרע או להיטיב לעצמו, כפי שיכין את עצמו ברצונו, כי ראינו שהכעס והתאוה ימיתו את האויל בבחירתו להתנהג במו (שם פסוק ב), האדם לעמל יולד, החריצות עיקר וההשתדלות מועיל ומוכרח אל ההצלחה (שם ז).

ומה שנראה לפעמים שיצלח האדם הצלחה פתאומית בלא עמל ובלא יגיע כפיים, כאילו השיג תכלית מאויו בלי אמצעים משתלשלים מובילים אליו, היא הצלחה כוזבת, בלתי מתקיימת בידו או ביד בניו, לא כן הצלחת הנהנה מיגיע כפיים, היא זרועיה תצמיח ותעש פרי (שם ג-ז).

לכן, גם הפחד אשר פחד איוב תמיד (כמו שאמר (איוב ג כה): כי פחד פחדתי), אשר תלאו בחיקוי שבא אל נפשו מגזרת המערכת, הוא בטעות, כי מפני חטאיו בא לו הפחד, כי לפיהן יעלה או ירד, כמו שאמר הלא יראתך כסלתך, שיבואר גם כן שרוצה לומר "מכסלתך היה לך לירא, ותום דרכיך ראוי שיהיה תקותך" (סימן ד' פסוק ו).

אולם ביאר בדבריו עיקר אחד, הזכירו העיקרים (פרק ה ממאמר הרביעי), כי הפעולות האנושיות אי אפשר שיהיו כולם מוכרחות הכרח גמור כמו שהוא לדעת חוזי בכוכבים, שאם כן יבוטל טבע האפשר שהתבאר מציאותו מן החוש, ויעקרו כל שורשי התורה, ושיהיו כל פעולות האנושיות בחיריות בחירה גמורה, ושיהיה ההשתדלות מועיל בכולם, וכמו שהוא כן דעת הפילוסוף, הוא גם כן מבואר הביטול, שאנחנו רואים בחוש פעולות רבות שישתדל האדם להשיג דבר מה ויעשה כל ההכנות שאפשר שתעשינה להשיג התכלית ההוא, ולא די שלא יגיע התכלית ההוא אלא שההכנות ההם שעשה יהיו סיבות אל הגעת ההיפך, כמו שהיה באחי יוסף, שהשתדלותם במה שמכרוהו לעבד כדי שלא ימשול עליהם היה סיבה להגעת ממשלתו, וכן פעמים רבות יגיע לאדם טוב מה בזולת השתדלות כלל, כמו שהשיג שאול את המלכות בזולת השתדלות. אולם הפעולות האנושיות מחולקות:

• שנמצאו פעולות הבחיריות בחירה גמורה, והם אותם שטבע האפשר שמור בהם, והם אותם שייפול בהם החריצות וההשתדלות, ושעליהם ישובח האדם או יגונה, ובהם יבוא האזהרה והציווי והשכר והעונש,

• וקצת הפעולות מוכרחות הכרח גמור, כדברים שנגזר עליהם מאת ה' שיבואו על כל פנים, כמו מעשה דיוסף וכדומה,

• וקצתם מעורבות מן ההכרח והבחירה, כמי שזורע ותגדל התבואה, והחופר ומצא מטמון, שלא תימצא התבואה לולא ההשתדלות שזרע ולולא ההשגחה שנתן מטר ורוח יורה ומלקוש בעיתו.

אולם, גם הפעולות המוכרחות או המורכבות מהכרח ובחירה, אין ההכרח מצד המערכת רק מצד השגחה ורצון ה' (שם פסוק ח).

והביא ראיה שנמצאו פעולות השגחיות מן המטר (שם ט-יב), וממה שהציל אביון מיד חזק ממנו, הגם שמצד הטבע היה ראוי שיגברו העריצים על החלשים וישמידום מעל פני האדמה (שם יב-יז), ומזה הצד ביאר, שלפעמים יגיע אל האדם איזה רעה בהשגחת ה', כדי להצילו על־ידי-כך מרעה יותר גדולה המוכנת לבוא, כמי שרוצה לצאת לדרך וניגפה רגלו באבן ומנע ללכת בדרך ההוא, או מי שרוצה ליכנס לספינה וקפץ עליו חולי ולא הלך, ונפלו לסטים בדרך ההוא, והספינה טבעה בים, נמצא על־ידי הרע המועט שמרו ה' מרעה יותר גדולה המעותדת לבוא (שם יז-כג), ההשגחה הזאת מתפשטת על הצדיקים על כל פרטי מעשיהם (שם ח), עד שישמרם מכל הפגעים למיניהם (שם כג), וגם בני חיי ומזוני לא במזלא תליא מילתא לדעתו רק בזכות ובהשגחה (שם כד-כז). והראיה על זה:

• בעניינים הכוללים – מטבע המטר, והשקות הנחלים במדינות שאין המטר יורד שם, כארץ מצרים (שם ט י),

• בעניינים החלקיים – ממה שמפר מחשבות ערומים, או שלפעמים יהיו האמצעיים שהכינו לתכלית מה סיבה אל ההיפך כנ"ל (שם יב יז).

ובזה השיב על־פי החקירה על תלונת איוב אשר התלונן ואשר היה אצלו מופת חותך להכחיש ההשגחה ממה שנמצאו צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, והוא אמר כי יהיה זה לפעמים לטובתם (שם יז כג).

אולם, יען שתשובה זו אינה מספקת בעיניו, ורק הוציאה משכלו, כמו שאמר הנה זאת חקרנוה, לא סמך על תשובה זו (שם כז), ועיקר שיטתו בשאלה הזאת של צדיק ורע לו, ביאר בסימן ד', ואמר שהגיע לו הופעה על זה בדרך נבואה, שהודיעו לו בחזיונות לילה, שהרע הבא על הצדיק הוא בעבור איזה חטא אשר חטא, כמו שאמרו רז"ל "אין ייסורין בלא עוון", והגם שלא נמצא לו חטא בהשקפה ראשונה, אין אדם יכול להתהלל ולומר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי, אם בהשקף על גדולת הבורא ורוב טובותיו עם האדם, שלפיהו התחייב לו עבודה בלי תכלית, ואם בהשקף על שפלות האדם נגדו, שמצד שתי אלה ההשקפות הוא מן הנמנע שיזכה ילוד אשה נגד אלהי מרום, ושיאמר שהשלים כל עבודתו לאלהי עושו בתכלית השלמות, ולכן יביא ה' עליו ייסורים, לא לרעתו אך לטובתו למרק עוונו לרפא חולי נפשו טרם יתמלא סאתו, וטרם יתחייב בעונש גדול יותר כבד ויותר ארוך, אם באבדון נפשו מנצחיותה, אם באבדון גופו למות קודם זמנו (סימן ד' יב כא),

ותרופות אלה קלים המה בערך מה שיעלו ארוכה שלא ייכרת לנצח, בעניין שלפי שיטתו יצוייר שהצדיק יתייסר, אבל לא יצוייר שהצדיק יאבד (ז יב), ומייסורי איוב אין ראיה גם לפי דעתו רק שהצדיק מתייסר לא אובד, ואם כן נהרס כל היסוד אשר הניח איוב להוכיח דעתו שהארץ ניתנה ביד המערכת ממה שבאו עליו ייסורים הגם שלא חטא לפי דעתו, כי הייסורין האלה באו עליו בעבור איזה חטא שמצא בו שלא השלים עבודתו כראוי לערך עבודת האל שאין לה גבול ותכלית, ולא באו הייסורין להאבידו כי עוד ייבנה ויתכונן (שם וסימן ד' כ כז).

והוסיף להוכיח לו שאינו שלם בעבודתו לגמרי, ממה שתיכף שבאו עליו ייסורים החל להתלונן על ה' ולהכחיש בפינות האמונה, שזה סימן שיראתו את ה' לא היה באמת רק מאהבת גמול ויראת עונש, כי הירא את ה' באמת, לא ימעדו אשוריו בעת אשר יוכיחנו אלוה, ולא כאיוב הבל יפצה פיהו להפך הקערה על פיה (סימן ד' פסוקים ב ז).