וְ֭אֵל הֵרַ֣ךְ לִבִּ֑י וְ֝שַׁדַּ֗י הִבְהִילָֽנִי׃
מלבי"ם
(טז-יז) ואל, אבל מה שעתה לא עמדתי בנסיון, וע"י היסורים נטיתי מעבודת ה' ויראתו, שזה מורה שהיה עבודתי רק מאהבת הגמול (וכמ"ש אליפז כי עתה תבא אליך ותלא הלא יראתך כסלתך), זה היה מפני שהאל הרך את לבי במה שלא נצמתי מפני חשך, שאם היה ממית אותי טרם שהביא עלי החשך הזה הייתי מקבל באהבה, כי עבדתי את ה' בכל מאדי ובכל נפשי אפילו הוא נוטל את נפשי, כי לא הייתי מקוה לתשלום גמול בעבודתי, אבל במה שלא נצמתי, והשאיר אותי בחיי החשך האלה שהם היסורים הקשים ממות, עי"כ הרך לבי, כמ"ש אלמלא נגדוהו לחמו"ע הוו פלחין לצלמא, שיסורים כאלה אי אפשר לסבלם, ועי"כ רך לבי ונבהלתי ולא עמדתי בנסיון, ור"ל במה שלא נכרתי מפני חשך שאז היה מכסה את האפל מפני, ולא הייתי רואה ברע אשר מצאתני:
מצודת דוד
ואל הרך לבי. נוסף על היסורים הביא האל עוד מורך בלבי להיות מתפחד ביותר: