לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם׃ (ס)
תורה תמימה
איה דגן ויין. דגן – גלוסקאנ)דדגן עצמן אינו בר אכילה, ועיין באות הסמוך., ויין – יין מבושם בבשמים, ויש אומרים יין ישןנא)טעם הדרשה בכלל הוא משום דע"כ א"א לומר דעל אותה שעה היו דואגים שאין להם גלוסקאות ויין, דמה שייך להתאונן על זה, הלא די אם יש להם מיני מאכלים ומשקאות אחרים להשיב נפש, אלא ע"כ שזכרו את הראשונה בטוב להם, ואז היו באמת אמונים על כל טוב וזכרו את אשר אבד להם, וגם י"ל הכונה כי הם בהרגלם היו קוראין לגלוסקאות ויין ישן או מבושם דגן ויין סתם, וגם כעת היו שואלין כזה בתומתם מאמותיהם, וזה תפרש הדרשה. [שם].
לחם דמעה
לאמותם יאמרו איה דגן ויין. ואז"ל גלוסקאות וחמר עתיק והכונה כי כיון שהיו אמונים עד עתה ביין ישן וגלוסקאות עת' היו שואלים לאמותם איה דגן ויין שהיינו אוכלים עד הנה ודרשו זה רז"ל כי על מה שהיו אוכלים לשעב' קאמר קרא והיו דואגים עליו שאם על ההווה קאמר שהיו עתה מבקשי' דגן ויין ולא היו מוצאים ומה יש בזה אם לא ימצא חמר עתיק וגלוסקאות ודי להם אם ימצאו שאר אוכלים וישיבו את נפשם אלא לאו כי עת' אפי' מציאו' שום אוכל לא היו מוצאי' אבל מה שהיו דואגים ואו' איה דגן ויין הכונה כמי שדואג על זמן שעבר כי לשעבר היה להם גלוסקאות יפות ויין ישן ועת' היו מתים ברעב וז"ש בהתעטפ' כחלל ברחובות עיר אז היו זוכרים הזמן שעב' ואומר איה דגן ויין היינו אוכלי' לשעבר ואמר עוד בהשתפך נפשם אל חק אמותם עתה בזה הפס' פיר' מ"ש לעיל בפ' בעטף עולל ויונק ברחובו' קריה כי העוללים והם גמולים מחלב ואינם יונקים אלו שואלים לאמותם איה דגן ויין וזה בהתעטפם כחלל ברחובות עיר ואלו כבר היו מדברים ושואלים לאמותם אבל היונק שזכר לעיל כי עדיין יונק שדי אמו אלו אינם יכולים לשאול בפיהם אבל משליכי' נפשם אל חיק אמותם ואל דדי אמותם לא היו מוצאי' חלב ליונק והיו מתים תכף ומיד: