שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֙גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃ (ס)
תורה תמימה
שכבו לארץ וגו'. לפי שהיה ירמיהו אומר (ו') ואת חמת ה׳ נלאיתי הביל, שפוך על עולל בחוץעה)הכונה היא ע"ד שאמרו (שבת קי"ט ב') לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תנוקות של בית רבן שנאמר שפוך על עולל בחוץ מה טעם שפוך (וע' רש"י שם) משום דעולל בחוץ, וז"ה כונת המד"ר כאן לפי שהיה ירמי' אומר – כלומר שהיה אומר להם תמיד השכם ושלוח את הנבואה הזאת כי שפוך על עולל בחוץ מטעם בטול ת"ת מתנוקות ולא שמעו לנבואתו, לזאת שכבו לארץ חוצות מדה כנגד מדה, מטעם שהעוללים הלכו שובבים בחוץ ולא הלכו ללמוד לזאת שכבו – חוצות. ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים – לפיכך שכבו לארץ חוצותעה*)ר"ל לפי ערך העבירה שעברו כך היה עונשם. וחסר בסוף הדרשה שכבו לארץ חוצות המלה וגו', ועיקר הדרשה מוסבת על הלשון שכבו לארץ חוצות נער וזקן, ומפרש דכלפי הענין שאמר ירמיהו שפוך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים איש עם אשה זקן עם מלא ימים – לפיכך שכבו לארץ חוצות נער וזקן בתולותי ובחורי וגו'. [מ"ר].
מנחת שי
טבחת לא חמלת. קדמון כ"י כתוב ולא בוא"ו ונכתב בצדו פליגי ביה לא חמלת ע"כ ויש לפשוט שכתוב לא בלא וא"ו מהמסורת האומרת לא חמלת ב' ובסיפרא הדין חד ואידך הרגת לא חמלת דאני הגבר:
לחם דמעה
הפליג עוד לספר גודל הצרות הבאו' על ישראל ואמר שכבו לארץ חוצות נער וזקן והכונ' לומר כי לקו בשתי' ברעב ובחרב כנגד הרעב אמר שכבו לארץ וגו' כלו' כי היו שוכבים לארץ ועטופי' ברעב בראש כל חוצות וכונ' שכבו יהיה פירושו או שנפלו מקומתם בתוך הרחוב כי לא היו יכולים לעמוד על עמד' מחמת הרעב ונפלו ושכבו לארץ. או יהיה שכבו לשון מית' כד"א ושכבתי עם אבותי כי היו מתים ממש בראש כל חוצות. ואמר כי הנער והזקן מתו ברעב מפני שאין דרך נער קטן ולא הזקן לעשות מלחמה כדי שיפלו בחרב אמנם הבחורי' מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צב' למלחמה וכן הבתולות הם מסעדות את הבחורים במלחמה בקולם וצפצופם והמייתם שעושים בפיהם כדי לחזק את לב הבחורים במלחמה כי אין כחם אלא בפיהם וכל אלו נפלו בחרב במלחמה שעשו האויבים עמהם וז"ש בתולותי ובחורי נפלו בחרב אבל הנער והזקן אשר לא מתו במלחמה כי לא בני מלחמה נינהו שכבו לארץ מתים ברעב והנמלט מהחרב מת ברעב: