איכה ג:טו מפרשים: אבן עזרא, אלון בכות, תורה תמימה ופלגי מים

בי"ת במרורים נוסף, וכן בדמעות שליש (תהלים פ ו):

השביעני במרורים וכו'. ידוע דקודם אכילה נוהגי' לאכול עשבים מרים מעט וכן שותים מעט מי לענה לעורר תאות המאכל. אמנם אין נוהגים לאכול מרורים לשבעה כי נפשו של אדם קצה בהם. אבל בגולה היה להיפך וז"ש השביעני במרורים והרוני לענה לשבוע נפשי בהם וק"ל ובמדרש אמרו השביעני במרורים בלילי פסח וכו' והכווצה בזה נראה לומר דידוע דשיעור שביעה הוא כביצה וביצה הוא שיעור ב' זתים במכוון ובזמן הבית לא אכלו רק כזית מרור עם הפסח אבל בחורבן אז תקנו לאכול כזית מרור בכריכה עם המצה זכר לפסח אתי דרבנן ומבטל דאורייתא לכך תקנו חז"ל לאכול ב' זתים מרור כדי שירגיש המרירות שהוא דאורייתא חד בכריכה וחד בלא כריכה. וז"ש השביעני במרורים שיעור שביעה שהוא ב' זתים וק"ל:

השביעני במרורים וגו׳. השביעני במרורים זה יו"ט הראשון של פסח דכתיב ביה על מצות ומרורים, הרוני לענה – מה שהשביעני מרורים בליל פסח הרוני בליל תשעה באב לענה, הוי – ליל יו"ט הראשון של פסח הוא ליל תשעה באב^כט)שלעולם באותו יום שחל יו"ט ראשון של פסח חל גם תשעה באב. וכלל הדרשה יש לפרש משום דיסוד החיוב מאכילת מרור הוא זכר לקושי השעבוד, וידוע דע"י קושי השעבוד הוקדם זמן היציאה ממצרים, מת' שנים עד ר"י, ואמנם כנגד זה שהוקדם נשאר חוב להשתעבד עוד הפעם בגלות, וזהו שאמר השביעני במרורים בלילי פסח – זכר לקושי השעבוד, ובזה הרוני לענה בליל ת"ב, שנשאר חייב להשתעבד בגלות עוד הפעם. [שם].