איכה ד:ט מפרשים: מדרש לקח טוב, רש"י, תורה תמימה ופלגי מים

להמית את כל הקהל הזה ברעב. מיתה משונה הוא הרעב, שנאמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד ט).

שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים וְגוֹ'. חַלְלֵי הָרָעָב הָיוּ נְפוּחִים מֵרֵיחַ תְּנוּבוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁהָיוּ הָאוֹיְבִים צוֹלִים בָּשָּׂר עַל הָעֲשָׂבִים חוּץ לַחוֹמָה, וְהָרֵיחַ נִכְנָס בְּתוֹךְ נְפוּחֵי הָרָעָב וּכְרֵסָן נִבְקַעַת, וּפִרְשָׁם זָב, וַהֲרֵי זֶה מִיתַת נִוּוּל יוֹתֵר מֵהֲרוּגֵי חָרֶב:

טובים היו וגו׳. טובים היו חללי חרב מחללי רעב – מלמד שהרעב קשה מחרב, ואי בעית אימא, סברא היא, האי מצטער והאי לא מצטער^לד)ובזה יתבאר הפסוק דירמי' ט"ו והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב, וא"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, והוי רעב קשה מחרב, ונ"מ בזה י"ל לענין צדקה ופדיון שבוים כאלה, ועיין ביו"ד סי' רנ"ב מענין פדיון שבוים, וחידוש שלא ביררו הלכה זו מיתרון פרט אחד על חבירו. ואע"פ שאמרו בגמרא שהשבוי כולהו איתניהו בי', כלומר כל הרעות, בכ"ז הלא אפשר שימצאו מקרים שצריך לחקור איזה לבכר על חבירו, כגון אם אחד מוכתב לעונש מיתה ואחד גוע ברעב, מי קודם להצלה, וכדומה מקרים שונים, וצ"ע. [ב"ב ח׳ ב׳].

מְדֻקָּרִים. מְבֻקָּעִים. בֵּין נְפִיחַת רָעָב בֵּין בִּקּוּעַ חֶרֶב קָרוּי דְּקִירָה: