כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ׃ (ס)
רש"י
כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ. אֲשֶׁר בָּעֲרָה בוֹ כַּמָּה שָׁנִים, עַתָּה כִלָּה אוֹתָהּ בְּהִנָּקְמוֹ מֵהֶם:
תורה תמימה
ויצת אש בציון. אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכהלח)ודריש ע"פ זה בדרך רמז הפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש וכדמפרש הכא. ועיין עוד מש"כ בתו"ת בפ' משפטים בפסוק הנזכר. [ב"ק ס׳ ב׳].
פלגי מים
ויצת אש בציון. אמר הנביא כל כך היה האף והחימה גדול עד שאחר כל הצרות שכלה ה' את חמתו ושפך חרון אפו הוכרח עוד לשפך חמתו ולהצית אש בציון כי אם לא היה שופך חמתו על הביהמ"ק היה ח"ו כליה לכל הכלל: