צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ׃ (ס)
רש"י
צָדוּ צְעָדֵינוּ. אוֹיְבֵינוּ אָרְבוּ אֶת צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ, כְּמוֹ "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה", "וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי":
תורה תמימה
צדו צעדינו וגו'. כשהיו אנשי ירושלים מערימין ומצערים את בני ביתר היו בני ביתר מקללים את העיר ואת בית המקדש, הדא הוא דכתיב צדו צעדנו [שממו צעדנו]מח)כי השורש צדה מורה גם על ענין שממה, דכן תרגום תהו ובהו צדיא ורקניא., קרב קצנו – קיצו דההוא ביתא, מלאו ימינו יומא דההוא ביתאמט)ר"ל דמפני שלא היו רוצים להתראות את בני ירושלים ועם זה היו מוכרחים לעלות לשם מפני חובות ביהמ"ק לכן היו מקללים שיחרב ביהמ"ק ולא יצטרכו עוד ללכת לשם. [מ"ר].