איכה ה:יג מפרשים: רש"י, אבן עזרא ותורה תמימה

טְחוֹן נָשָׂאוּ. כְּשֶׁהָיוּ הָאוֹיְבִים מוֹלִיכִין אוֹתָם בְּקוֹלָרִין, הָיוּ נוֹתְנִים עַל כְּתֵפֵיהֶם רֵחַיִם וּמַשָׂאוֹת כְּדֵי לְיַגְּעָם. וְכֵן, "בָּעֵץ כָּשָׁלוּ", כָּשַׁל כֹּחָם. וּלְשׁוֹן כִּשְׁלוֹן נוֹפֵל בְּתַשּׁוּת כֹּחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֶזְרָא "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל". וְכֵן "הִכְשִׁיל כֹּחִי":

נשאו – בחורים לטחון, ויהיה טחון שם הפועל, כמו נלאיתי נשוא (ישעיה א יד), וכשל כח הנערים בהניע עץ הטחנה. ויש אומרים שהוא כמשמעו, והטעם כי כל מחנה צריכה לטחון ולעצים:

בחורים טחון נשאו. אתה מוצא שלא היו רחיים בבבל^כד)מפני שבבל היא בירידתו של עולם ואין שם אבנים הדרושים לרחיים., וכשעלה נבוכדנצר הטעינן רחיים והורידן, היא הוא דכתיב (ישעיהו מ״ג:י״ד) למענכם שלחתי בבלה והורדתי בריחים כלם – ברחים כתיב^כה)לפנינו כתיב בריחים, מלא יו"ד אחר הרי"ש, והמפרשים פרשוהו מלשון ספינה שכל מהלכו ע"י הרוח, אמנם אפשר לפרש דכונת המדרש ברחים כתיב, כלומר דאפשר לקרוא בריחים כמו ברחים, כלומר לקרוא בציר"י הרי"ש שיהיה ענינו כמו שכתוב ברחים, ר"ל כמו שכתוב בעלמא המלה רחים הטוחנים חסר יו"ד אחר הרי"ש. [שם].