במדבר ג:יד מפרשים: רמב"ן, הטור הארוך והעמק דבר

וְטַעַם וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בַּעֲבוּר שֶׁהִזְכִּיר (במדבר ג׳:א׳) ״בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי״, חָזַר וְאָמַר כִּי לֹא הָיְתָה צַוָּאַת הַפְּקִידָה שֶׁל הַלְוִיִּם בְּהַר סִינַי, כִּי בְּחִירַת תּוֹלְדוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן לְבַדָּם הָיְתָה בְּהַר סִינַי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ עַל מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, אֲבָל הַלְוִיִּם לֹא נִצְטַוָּה בִּבְחִירָתָם בְּהַר סִינַי, רַק בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, כְּמוֹ הַמִּצְוָה הַנִּזְכֶּרֶת בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה לֹא הָיוּ שֵׁבֶט הַלְוִיִּם כִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים, כִּי מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לֹא הָיוּ רַק עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף (במדבר ג׳:ל״ט), וּמִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה כֻּלָּם שְׁמֹנַת אֲלָפִים (במדבר ד׳:מ״ח), וְהִנֵּה לֹא יַגִּיעוּ מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לַחֲצִי שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל הַפָּחוּת שֶׁבְּכֻלָּם, וַעֲדַיִן לֹא נָשְׂאוּ הָאָרוֹן שֶׁתִּהְיֶה הַקְּדֻשָּׁה מְכַלָּה בָּהֶם, וְזֶה תֵּמַהּ אֵיךְ לֹא יִהְיוּ עֲבָדָיו וַחֲסִידָיו בְּרוּכֵי ה' כִּשְׁאָר כָּל הָעָם. וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה חִזּוּק לְמַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תנחומא וארא ו) כִּי שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא הָיוּ בְּשִׁעְבּוּד מְלֶאכֶת מִצְרַיִם וּבַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, וְהִנֵּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מֵרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה כְּדֵי לְמַעֲטָם, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְבֶּה אוֹתָם כְּנֶגֶד גְּזֵרַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״ (שמות א יב), וְכַאֲשֶׁר נֶאֱמַר עוֹד בִּגְזֵרַת ״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ״ - ״וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד״ (שם פסוק כ), כִּי הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, נִרְאֶה דְּבַר מִי יָקוּם, מִמֶּנִּי אוֹ מֵהֶם. אֲבָל שֵׁבֶט לֵוִי הָיוּ פָּרִים וְרָבִים כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, וְלֹא עָלוּ לְמַעְלָה כִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים. וְאוּלַי הָיָה זֶה מִכַּעַס הַזָּקֵן עֲלֵיהֶם, כִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא עַכְשָׁיו מְרֻבֶּה בְּאוּכְלוּסִין נִתְמַעֵט בִּכְנִיסָתוֹ לָאָרֶץ לְעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וְלֵוִי שֶׁהוּא שֵׁבֶט חֲסִידָיו לֹא נִתְמַעֵט בַּמַּגֵּפָה:

וידבר י"י אל משה במדבר סיני. כתב הרמב"ן בעבור שאמר למעלה ביום דבר י"י אל משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צוואת הפקידה של הלויים בהר סיני כי בהיות (בחירת) תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צוותו על מעשה המשכן אבל הלויים לא נצטווה בבחירתם אלא במדבר סיני. והנה לא היו הלויים כשאר השבטים כי מבן חודש ומעלה לא היו רק כ"ב אלף ומבן ל' שנה ח' אלפים ועדיין לא נשאו הארון שנאמר שהיה הארון מכלה בהם והטעם מפני שלא היו בעבודת פרך ולכך לא היו גם כן בברכת כן ירבה וכן יפרוץ ואולי היה מפני כעסו של יעקב עליהם כי גם שמעון שהיה עתה מרובה באוכלסין נתמעט בכניסתו לארץ לכ"ב אלף:

במדבר סיני. כבר נתבאר דבא ללמד שהמקום גרם לזה הצווי. שכך היה כבוד השכינה ההולכת לפני ישראל כמלך לפני חילו במלחמה. ויש לו גדוד שומרי ראשו ביחוד. כך היו הלוים. והנה לא כתיב כאן באהל מועד. שהדבור נמשך חוץ לא״מ כמו שיבואר: