במדבר ה:ב מפרשים: בן איש חי, דברי דוד, רש"י וברטנורא

צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכו' נ"ל בס"ד דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו שיש ר"ז עולמות כמספר אור בסטרא דימינא ובאלה לא יש אחוזה לחיצונים כלל אבל בק"ג עולמות שיש בסטרא דשמאלא שמספרם מחנה ומספרם מנחה יש אחיזה לחיצונים וכשישראל עושין רש"מ מסלקים אחיזתם וכנז' בספר הכונות בדרוש המנחה גם ידוע כי החיצונים נפרטים לשלשה קליפות והם הנרמזים במראה שראה יחזקאל הע"ה וידוע שליטת אוה"ע למטה תלויה בשליטת הקליפות למעלה ואם יסתלקו החיצונים שהם שלשה קליפות לגמרי מאותם ק"ג עולמות אז גם העכו"ם למטה שהם שבעים תסתלק שליטתם וז"ש צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה הם ק"ג עולמות שהם מספר מחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש נקיט ג' מינים כנגד ג' קליפות שהם כוללים כל חיצונים ועי"כ מזכר ועד נקבה תשלחו פירוש השבעים הרמוזים במספר שיש בין מספר זכר ובין מספר נקבה תשלחו מן המחנה שלכם למטה שלא ישלטו ואל מחוץ למחנה שלכם תשלחו ואלו השבעים רמוזים במספר היתר בזכר על מספר נקבה שההפרש הוא שבעים:

טמא לנפש, והאב לטמי נפשא דאנשא, צר אני שהוא לבון עצמות אדם לכאורה פירוש הך טמא שנזכר כאן בפסוק פירושו עצמית כמו שחיק טמיא,אבל זה אינו דא"כ יחסר במקרא תיבת יטמא והכי יש לו לומר כל טמא טמא לנפש ויהיה יטמא קמא טומאה ממש והטמא השני פירושו עצמות, אלא, ע"כ דטמא הנזכר בפסוק הוא כפשוטו טומאה ממש, וע"ז אמר התרגום מסאבא, ומה שאמר רש"י טימי לשון עצמות הוא מה שנזכר בתרגום והוא פירוש על תיבת לנפש בתיבה זו מורה על עצמות אדם שמת כבר ואין שם רק עצמות, אלא דקשה דבפרשת אמור על לנפש לא יטמא תרגם התרגום על מיתא וכאן ובפרשת בהעלותך בפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם תרי זימני שם, תרגם טמא נפשא דאנשא דהיינו עצמות. ונראה לע"ד דודאי תיבת, לנפש הנזכר אצל טומאה מורה על מת, אלא דבפרשת אמור דבאה האזהרה שלא יטמא הכהן באם ימות לו מת דהיינו שיתעסק עמו, ע"כ א"צ להזכיר שם עצמות המת אלא. מיירי במת לו מת ומונח לפניו שלא יהיה לו עסק עמו זולת בקרובים הנזכרים שם, אבל בפרשת בהעלותך, מדבר בטמאים שנטמאו בעצמות יוסף כדאיתא בגמרא (סוכה דף כ"ה) ובמדרש ועליהם באה האזהרה הנזכרת כאן דיצאו מן המחנה, ע"כ זכר התרגום עצמות, וזהו שאמר הכתוב טמאים לנפש אדם דהיינו נפש שהיתה באדם והיינו העצמות, ואע"ג דכאן לא נזכר רק לנפש לחוד ולא אדם, מ"מ חד ענינא דפסוק זה הוא אזהרה על המתטמאים בעצמות יוסף שיצאו מן המחנה, ע"כ זכר התרגום כאן ובפרשת בהעלותך טמי נפשא דאנשא דהיינו עצמות המת משא"כ בפ' אמור והרא"ם פלפל בזה ולא מצאתי נייח לי וכאשר כתבתי בס"ד נ"ל נכון מאד:

צו את בני ישראל וגו'. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּשְׁמוֹנֶה פָרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בוֹ בַיּוֹם, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין (גיטין דף ס'):