וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
פענח רזא
וישלחו מן המחנה וגו' נסמכה פ' שילוח טמאים לפרשת דגלים ומשא בני לוי דמכיון שסדרו הדגלים ושכינה ביניהם הוצרכו לזה:
חתם סופר
וישלחו מן המחנה כל צרוע הם הצרי עין אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך וכל זב הם בעלי המותרות (כי זב בא ממותרות מאכל ומשתה כדתנן במתני' בשבעה דרכים בודקין את הזב) אף כי יתנו לת"ח מנכסיהם אין בהם ברכה כי יתנו גם בשוקי בראי אשר נפשם חפיצה וכל טמא לנפש המטמאים נפשם לבד מרבים לעצמם ומקמצין לאחרים ולא ישאר במחנה אלא הממעיטים לעצמם ומרבים לת"ח ע"ד יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים ב"ב (היינו בני ביתו עצמו יצמצם עמהם) וכשתדקדק בכוונתו של ר' פנחס בן יאיר ריש חולין תמצא דברינו מבוארים באמרו ישראל קדושים הן וכו':
מלבי"ם
ויעשו כן ב"י וכו' כאשר דבר ה' וכו' כפל לשונו, מפני שהיו בזה שני צווים [א] אל הב"ד שישלחום [ב] אל הטמאים עצמם שצריכים לצאת, ספר שבין הכלל עשו כן וגם לא היה צריך לכוף את הטמאים ולא העלימו טומאה מסותרה שהי' ביניהם, כי מצד שדבר ה' אל משה עשו כן גם הטמאים עצמם אף מבלי כפיה ע"י הב"ד: