וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
מלבי"ם
והקריב אותה הכהן פי' הראב"ע שקאי על המנחה, וכ"מ לכאורה דהא אמר אח"כ והעמיד את האשה לפני ה', ומ"ש בסוטה (דף ח') אין משקין שני סוטות כאחת דכתיב אותה פרש"י והשביע אותה הכהן, ובנדרים (דף ע"ג) אמר משום דכתיב והשקה, אותה לבדה, אמנם מדברי הספרי מבואר שלמד מן והקריב אותה, וכן מבואר בתוספתא (פ"א דסוטה ופ"א דנגעים) שפירוש והקריב אותה על האשה, ומ"ש אח"כ שנית והעמיד הכהן את האשה כבר פרש"י כדי ליגעה וכן בספרי (סי' נ"ה) מקום שמעמידה בתחלה מעמידה בסוף, וכן מוכרח שעל המנחה היל"ל והניחה לפני ה' שלשון העמדה לא יצדק במנחה, וכבר התבאר באילת השחר (כלל ק') שכ"מ שירמוז גוף הפעול ע"י כנוי הדבוק אל מלת את בא להוציא זולתו שהיל"ל והקריבה בכנוי. עוד בארתי (שם סי' קפ"ז) שכ"מ שיקדים מלת אותו אותה אל שם הנושא בא לדייק, וממה שלא אמר והקריב הכהן אותה מבואר שבא לדייק אותה לבדה לא סוטה אחרת עמה, עוד התבאר (שם סי' קנ"א) ששני פעלים הבאים זאח"ז באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי ואם בא בו הכנוי בא למעט זולתו, וכן פה היל"ל והעמיד לפני ה' ואמר והעמידה, מזה למדו למעט זולתה שהם עבדיה ושפחותיה, ומ"ש לפני ה' היינו בשער נקנור ומובא (דף י"ד) וכבר התבאר באורך בספר התו"ה (צו סי' כ"ו) ומ"ש מכאן אמרו תמיד (כד) פסחים (פ"ב) ועי' בז"א:
מדרש לקח טוב
פס'. והקריב אותה הכהן. אותה לבדה. מכאן שאין משקין שתי סוטות כאחת. והעמידה לפני ה'. שלא יעמדו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שלבה גס בהן ולא (חזרה). לפני ה'. בשער ניקנור. מכאן אמרו ראש המעמד מעמיד את הטמאין בשער ניקנור ששם משקין את הסוטות:
תורה תמימה
והקריב אותה הכהן. ת"ר, אין משקין שתי סוטות כאחת, שנאמר והקריב אותה הכהן, אותה לבדה, ומה טעם, כדי שלא יהיה לבה גס בחבירתה פהר"ל שמא אחת באמת לא זנתה, וא"כ אינה מודית לומר טמאה אני, וחבירתה שזנתה רואה את זו שאינה מודית מתגבר לבה שלא להודות ג"כ. ומפרש בגמרא דהא דפתח בגזה"כ וסיים בטעם וסברא, הוא משום דס"ל כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא, וה"ק, אותה לבדה, ומה טעמא דקרא, כדי שלא יהיה לבה גס בתבירתה. –
והנה בגמרא כאן אינו מובא מפורש פסוק זה שלפנינו, אלא הובא בלשון קצר, אמר קרא אותה, ופירש"י והשביע אותה הכהן (והוא פסוק י"ט). אבל נראה דט"ס הוא וצ"ל והקריב אותה הכהן, והוא הפסוק שלפנינו, כי לבד שפסוק זה מוקדם, עוד מפורש כן בתוספתא פ"א דסוטה ופ"א דנגעים, ר' יהודה אומר, יהקריב אותה הכהן, אחת הוא מקריב ואין מקריב שתים, וכ"מ בספרי והקריב אותה הכהן, מכאן אמרו אין משקין שתי סוטות כאחת, ולבד זאת אין נכון להביא ראיה על ההקרבה מהלשון שנאמר בשבועה, ואף כי הראב"ע פירש דוהקריב אותה הכהן קאי על המנחה ולא על האשה, אבל לדעתי סיפא דקרא והעמידה לפני ה' לא משמע כן, דעל המנחה לא יונח לשון העמדה רק לשון הנחה, והול"ל והניחה. ועיין בנדרים ע"ג א' הובא בענין זה הפסוק והשקה את האשה (פ' כ"ד), ופי' הר"נ והשקה משמע כמו דכתיב והשקה אותה, עכ"ל. ויותר נכון להגיה כמו שמובא לפנינו והקריב אותה הכהן.
ועיין במהרש"א כתב ג"כ כמש"כ דכונת הגמרא לפסוק שלפנינו, אך מה שכתב דאין לומר דקאי על המנחה כמש"כ הראב"ע, משום דכתיב בתר הכי גבי מנחה והקריב אותה אל המזבח (פ' כ"ה) עכ"ל. הנה אי משום הא לא אריא, דהא כמו כן כתיב גם בסוטה (פ' י"ח) והעמיד הכהן את האשה לפני ה', אבל לפי מש"כ הכל מבואר. והרמב"ם פ"ד ה"ב מסוטה הביא בענין זה פסוק אחר שלא נמצא כלל כמוה בפרשה וצריך להגיה, ואין להאריך עוד.
והנה בסוגיא כאן איתא עוד טעם על שאין משקין שתי סוטות כאחת, מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות, ור"ל שכשאדם עושה שתי מצות כאחת דומה כמו שהן למשא וחבילה עליו, ורוצה להפטר מהן, ולכן מפרש בגמרא דזה אסור רק בכהן אחד אבל בשני כהנים מותר דאז אינו נראה כזאת, ונראה דלטעם שאסור להעמיד שתי סוטות כאחת משום גזה"כ ושלא יהא לבה גס בחבירתה כמבואר לפנינו, אין נ"מ בין בכהן אחד בין בשני כהנים, כמובן, דלעולם יש חשש בזה.
ובזה נראה טעם הרמב"ם בפ"ד ה"ב מסוטה שסתם ולא חילק בין כהן אחד לשני כהנים, והיינו טעמא מפני שהוא הביא הראשון מגזה"כ ומפני שלא יהא לבה גס בחבירתה, וכמש"כ. ולחנם תמה עליו המג"א בסי' קמ"ז ס"ק י"א למה השמיט החילוק בין כהן אחד לשני כהנים, ולפי מש"כ בדין השמיט. .
(סוטה ח׳ א׳)
והנה בגמרא כאן אינו מובא מפורש פסוק זה שלפנינו, אלא הובא בלשון קצר, אמר קרא אותה, ופירש"י והשביע אותה הכהן (והוא פסוק י"ט). אבל נראה דט"ס הוא וצ"ל והקריב אותה הכהן, והוא הפסוק שלפנינו, כי לבד שפסוק זה מוקדם, עוד מפורש כן בתוספתא פ"א דסוטה ופ"א דנגעים, ר' יהודה אומר, יהקריב אותה הכהן, אחת הוא מקריב ואין מקריב שתים, וכ"מ בספרי והקריב אותה הכהן, מכאן אמרו אין משקין שתי סוטות כאחת, ולבד זאת אין נכון להביא ראיה על ההקרבה מהלשון שנאמר בשבועה, ואף כי הראב"ע פירש דוהקריב אותה הכהן קאי על המנחה ולא על האשה, אבל לדעתי סיפא דקרא והעמידה לפני ה' לא משמע כן, דעל המנחה לא יונח לשון העמדה רק לשון הנחה, והול"ל והניחה. ועיין בנדרים ע"ג א' הובא בענין זה הפסוק והשקה את האשה (פ' כ"ד), ופי' הר"נ והשקה משמע כמו דכתיב והשקה אותה, עכ"ל. ויותר נכון להגיה כמו שמובא לפנינו והקריב אותה הכהן.
ועיין במהרש"א כתב ג"כ כמש"כ דכונת הגמרא לפסוק שלפנינו, אך מה שכתב דאין לומר דקאי על המנחה כמש"כ הראב"ע, משום דכתיב בתר הכי גבי מנחה והקריב אותה אל המזבח (פ' כ"ה) עכ"ל. הנה אי משום הא לא אריא, דהא כמו כן כתיב גם בסוטה (פ' י"ח) והעמיד הכהן את האשה לפני ה', אבל לפי מש"כ הכל מבואר. והרמב"ם פ"ד ה"ב מסוטה הביא בענין זה פסוק אחר שלא נמצא כלל כמוה בפרשה וצריך להגיה, ואין להאריך עוד.
והנה בסוגיא כאן איתא עוד טעם על שאין משקין שתי סוטות כאחת, מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות, ור"ל שכשאדם עושה שתי מצות כאחת דומה כמו שהן למשא וחבילה עליו, ורוצה להפטר מהן, ולכן מפרש בגמרא דזה אסור רק בכהן אחד אבל בשני כהנים מותר דאז אינו נראה כזאת, ונראה דלטעם שאסור להעמיד שתי סוטות כאחת משום גזה"כ ושלא יהא לבה גס בחבירתה כמבואר לפנינו, אין נ"מ בין בכהן אחד בין בשני כהנים, כמובן, דלעולם יש חשש בזה.
ובזה נראה טעם הרמב"ם בפ"ד ה"ב מסוטה שסתם ולא חילק בין כהן אחד לשני כהנים, והיינו טעמא מפני שהוא הביא הראשון מגזה"כ ומפני שלא יהא לבה גס בחבירתה, וכמש"כ. ולחנם תמה עליו המג"א בסי' קמ"ז ס"ק י"א למה השמיט החילוק בין כהן אחד לשני כהנים, ולפי מש"כ בדין השמיט. .
(סוטה ח׳ א׳)