במדבר ח:ה מפרשים: מדרש לקח טוב, רמב"ן, ברכת אשר ואברבנאל

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. קח את הלוים. חיבה יתירה חיבב הקב״ה את הלוים שקרבם לשרתו ולברך בשמו. קח את הלוים. זהו שאמר הכתוב (דברים י׳:ח׳) בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. מתוך בני ישראל וגו' וטהרת אותם:

אַחַר שֶׁנִּמְנוּ הַבְּכוֹרוֹת וְהַלְוִיִּם וְנִצְטַוּוּ הַלְוִיִּם בַּעֲבוֹדָתָם וּבְמִשְׁמַרְתָּם וְנָתַן לָהֶם הָעֲגָלוֹת, הִשְׁלִים מִצְווֹת הַכֹּהֲנִים בַּמְּנוֹרָה. וּבָא לְצַוּוֹת בְּמִצְווֹת הַלְוִיִּם שֶׁיַּתְחִילוּ לַעֲבוֹד, וְהֻצְרַךְ לְטַהֵר אוֹתָם וּלְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, וְזֶה טַעַם הִסָּמֵךְ הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ בְּכָאן. וְהִשְׁלִים בַּמִּצְוָה לְדוֹרוֹת מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבֹא לִצְבֹא צָבָא, וְכָתַב רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ח׳:כ״ד): כָּאן הוּא אוֹמֵר מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים וּבְמָקוֹם אַחֵר (במדבר ד׳:ג׳) הוּא אוֹמֵר מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, הָא כֵּיצַד? מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים יָבֹא לִלְמֹד הִלְכוֹת עֲבוֹדָה וְלוֹמֵד חָמֵשׁ שָׁנִים, וּבֶן שְׁלֹשִׁים עוֹבֵד. מִכָּאן לְתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים, שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה. וְאִם כֵּן יִהְיֶה פֵּרוּשׁ יָבֹא לִצְבֹא צָבָא שֶׁיָּבֹא לְהִקָּהֵל בַּנִּקְהָלִים בַּעֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁיַּעֲמֹד עִמָּהֶם וְיִרְאֶה תָּמִיד עֲבוֹדָתָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד הִלְכוֹת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד וּבְמַעֲשֶׂה. וּלְכָךְ לֹא אָמַר כָּאן "לַעֲבֹד עֲבוֹדָה" כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעְלָה, אֶלָּא אָמַר לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁיִּהְיֶה בָּא עִם הַצּוֹבְאִים בָּעֲבוֹדָה. אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי אִם זֶה דִּבְרֵי הַכֹּל לְרַבּוֹתֵינוּ, כִּי בְּלָשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ בְּסִפְרֵי (בהעלתך סג): ר' נָתָן אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים" וְכוּ'. וְגַם נִרְאֶה שֶׁהֵם דִּבְרֵי אַסְמַכְתָּא שֶׁנָּהֲגוּ הַתַּלְמִידִים לִלְמֹד בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה חָמֵשׁ שָׁנִים. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, הַנִּמְנִים בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הָיוּ מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, וְהֵם אֲשֶׁר הִפְקִיד אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ, אֲבָל בְּכָאן צִוָּה כִּי כָּל אֲשֶׁר יָדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁבָּא לִכְלַל עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יִהְיֶה כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה, וְיָבֹא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ לַעֲבֹד עִמָּהֶם וּלְסַיְּעָם בָּעֲבוֹדָה, אֲבָל לֹא יִהְיֶה פָּקִיד נָגִיד עַל עֲבוֹדָה יְדוּעָה. וְהַטַּעַם בָּזֶה, כִּי כָל אָדָם נוֹתֵן לִבּוֹ בְּעַשְׂרוֹתָיו כִּי יִשְׁתַּנּוּ בָּהֶן הַטְּבָעִים, וְיֵדַע בְּהַגִּיעוֹ לְעֶשְׂרִים אוֹ לִשְׁלֹשִׁים, כִּי יֵדְעוּ בּוֹ שְׁכֵנָיו וּקְרוֹבָיו וְאָבִיו וְאִמּוֹ וִילָדָיו וְיוֹדִיעוּהוּ, אֲבָל בְּהַגִּיעוֹ לְכ״ה לֹא יַרְגִּישׁוּ בּוֹ כָּל כָּךְ. וְלָכֵן לֹא צִוָּה לְמֹשֶׁה שֶׁיִּטְרַח לִמְנוֹת רַק מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שֶׁהָאִישׁ נוֹדָע בָּהֶן. וְכֵן אָמַר דָּוִד: ״וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמָעְלָה״ (דברי הימים א כג ג). וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר ח:כד) בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט כִּי מִבֶּן שְׁלֹשִׁים הוּא לַעֲבוֹדַת מַשָּׂא וּמִבֶּן כ״ה לַעֲבוֹדַת הָאֹהֶל. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, כִּי שָׁם נֶאֱמַר גַּם כֵּן: ״כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ (במדבר ד:כג), וְנֶאֱמַר: ״לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא״ (שם פסוק כד). וְעוֹד כִּי כְתִיב בַּמִּקְדָּשׁ: ״אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלוֹתָם עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבוֹדַת בֵּית ה' מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, כִּי אָמַר דָּוִד הִנִּיחַ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם, וְגַם לַלְוִיִּם אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ, כִּי בְדִבְרֵי דָוִד הָאַחֲרוֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמַעְלָה, כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבוֹדַת בֵּית ה' עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת״ (דה״י א כג כד כח), יֹאמַר כִּי בְדִבְרֵי דָּוִד הָאַחֲרוֹנִים מִשֶּׁיִּבָּנֶה הַבַּיִת וְאֵין לָהֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף וְאֵין עֲבוֹדָתָם רַק עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת, מָנָה אוֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, וּמִתְּחִלָּה מִבְּנֵי שְׁלֹשִׁים. וְאִם כְּדִבְרֵי ר״א הָיָה חַיָּב שֶׁיִּמְנֶה אוֹתָם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים:

לפני שנכנסו הלויים לעבודת הקודש שלהם, טיהרו אותם כדרך שמטהרים טמאי־מת, על ידי הזאת מי חטאת (ראה להלן יט, יא-יג) ועל ידי העברת תער על כל בשרם וכבוס בגדיהם (פסוק ז). רק אחר כך הוקדשו לעבודה במעשה של הקרבת קרבנות מיוחדים (פסוק ח) ושל סמיכת ידיהם של ישראל עליהם (פסוק י) ושל סמיכת ידי הלויים על קרבנותיהם (פסוק יב), ולבסוף הניפו אותם תנופה לפני ה' (פסוקים יא ו־כא). הכהנים בסדר ימי מלואיהם (שמות כ״ט:כ״ד), וגם הנשיאים שהקריבו קרבנותיהם לחנוכת המזבח (למעלה ז, טז ואילך) - לא נזקקו לתהליך הטהרה לו נזקקו הלויים כאן. והסיבה לדבר היא, שרק לאחר שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש (למעלה ה, ב), קיבלו דיני טומאה וטהרה אלה תוקף, ונתחייבו הלויים להטהר מטומאותיהם. כך כותב ר' יחיאל צבי מושקוביץ ב"דעת מקרא". (פ' בהעלתך תשנ"ו)