במדבר טו:ח מפרשים: מלבי"ם, העמק דבר, מדרש לקח טוב ותורה תמימה

וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים מ"ש לפלא נדר שכבר אמר לפלא נדר או בנדבה בא למעט שעירי חטאת של רגלים, ומ"ש יצאו חטאת שאין באים בנדר פי' חטאת חובה הבאים ברגלים והוא הדרוש שהתבאר למעלה סוף (סי' ב') ובז"א גריס פה יצאו חטאת חובה הבאה ברגלים, והגר"א מחק מ"ש יצאו חטאת ואשם שאין טעון נסכים. ומ"ש שנית עולה או זבח, מפני שממ"ש על העולה או לזבח מרבה שמביא נסכים על עולה בפ"ע ועל שלמים בפ"ע והוא הדרוש שנתבאר בסי' ה"א, והוסיף פה שנית עולה או זבח שאף אם מביא ממין אחד כולם עולה או שלמים יביא על כ"א נסך בפ"ע, ואבא חנן ס"ל שאם לא יכתוב עולה או זבח רק לפלא נדר או שלמים נאמר ששעור זה של ג' עשרונים הוא רק בשלמים אבל בעולה יש שעור אחר, לכן מלמדני שעולה ושלמים שעור נסכיהם שוה:

לפלא נדר או שלמים. הלשון מוקשה מאד. וכי נדר אינו שלמים. או נדבה מיבעי. אלא נראה לפי דברינו בפי׳ לפלא נדר שעשה שלא כדין שנדר שלא בעת צרה אבל בעת צרה אפי׳ נודר לא מיקרי לפלא נדר שהרי עושה כדין מש״ה אע״ג דלא הוי נדבה ממש. מכ״מ לא מיקרי נדר שהוא לשון מגונה כדתנן בנדרים פ״א כנדרי רשעים כו׳. אלא מיקרי סתם שלמים. וזהו הפי׳ לפלא נדר היינו שלא בעת צרה. או שלמים היינו שנדר בעת צרה והיינו תודה. ומש״ה כתיב ביחוד זה הלשון בבן בקר. ללמדנו שדרך להביא תודה פר משום שמרובה באכילה כדי שיסופר הנס ברבים כמש״כ בספר ויקרא פ׳ צו. והיינו דאיתא בתענית דף כ״ג הביאו לי פר הודאה. משמע שהיה מנהג ידוע להביא על הודאה פר:

פס'. וכי תעשה בן בקר. בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. מה בן בקר שהוא בא בנדר ונדבה וטעון נסכים אף כל הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים. יצאו חטאת ואשם שאין באין בנדר ונדבה. שלא יטענו נסכים. רבותינו ז״ל אמרו עולה או זבח מלמד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו: