וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
מגלה עמוקות
וידבר י"י אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו' בבואכ' אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי"י ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. (במד"ר) א"ר יוחק למה נסמכה פ' חלה לפ' ע"ז לומר לך שכל המקיים מצות חלה כאלו ביטל ע"ז אר"א (משלי ו) בעד אשה זונה עד ככר לחם מי גרם שנכשל על שאכל ככר שאינו מעושרת המדרש הזה צריך ביאור מה ענין קיום מצות חלה לביטול נם לא נתן טעם לסמיכות פר' תלה לפר' שלפניה שהיא פרשת נסכים בשלמא פרשה נסכים סמיכה למרגלים כמאמרם ז"ל לפי שחטאו באשכול לכן סמך מיד הכפרה בניסוך היין אשכול הכופר אבל על חלה לא הגידו שום טעם ואם כדברי ר' יוחנן היה להקדים פ' כי תשגו שהיא פר' ע"ז ואח"כ לכתוב פרשת חלה לומר לך שכל המקיים חלה מבטל ע"ז ובמדרש בשם ר' תנחומא דורש (קהלת ט) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בטוב יינך כי כבר רצה אלקים את מעשיך על ענין סמיכות פר' נסכים ופרשה חלה להדדי מזה הטעם אין הסעודה נקראת אלא על הלחם ואין המשתה נקרא אלא על היין כי פת פוטר כל מיני אוכלין ויין פוטר כל מיני משקין אך צריך טעם מה ענין רצוי שמרצה הקב"ה לישראל ואפשר ע"פ הגמרא (ברכות לה) ר' לוי רמי (תהלים כד) לי"י הארץ ומלואה וכתיב (שם קטו) והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ז"ש לך אכול בשמחה לחמך שהוא שלך גם שתה בטוב יינך שנקרא יין שלך מתי הוא נקרא שלך כשכבר רצה אלקים את מעשיך כי בלשון כאשר דהיינו שנתן (איוב לא) חלק אלקי ממעל דהיינו שבירך ברכה לפניה או ענין זה הפסוק לפ' נסכים ע"ד בחיי שנסמכה פר' נסכים למרגלים לנחם את בנים המתאבלים לחזק לבם שיכנסו לארץ ויקריבו שם קרבנות לכן פתח ר' תנחומא פר' נסכים עם זה הפסוק שנרמז בו אב"ל א"כול ב"שמחה ל"חמך דאתמר עלייהו ויתאבלו העם מאוד לכן סמך להם מיד אלו שני הפרשיות לקיים קרא זה אכול בשמחה לחמך ושתה בטוב יינך כי כבר רצה שמחל להם הקב"ה את עוונם ולא נתחייבו ישראל בחלה רק בבואם אל א"י מיד כדאמרינן בקדושין (דף מ) גדולה תורה שקדמה לחלה מ' שנה לכן נקראת חלה תרומ"ה להודיע ענין זה תורה מ' שקדמה התורה מ' שנה לחלה וכמו שהמתין הקב"ה מ' יום ואח"כ נתן סוד תורה שבע"פ ע"י משה רבינו כן המתין הקב"ה מ' שנה ונתן מצות חלה על ידי יהושע שאז אכלו מלחם הארץ אבל בימי משה אכלו לחם מן השמים (תהלים עח) לחם אבירים לחמה של תורה שהיא נבלע בכל איברים (שמואל ב כג) ערוכה בכל ושמורה אבל בימי יהושע (יהושע ה) וישבות המן ויאכלו מעבור הארץ נמצא שפיר יש סמיכות לפ' מרגלים כשם ששליחות המרגלים היה עפ"י י"י ממדבר פארן דהיינו שהקב"ה שצפה העתידות שילכו ויוציאו דבה על הארץ במספר ארבעים יום שקפץ להם הדרך שילכו במ' יום כדי ליתן להם יום לשנה יום לשנה וז"ש (תהלים צ) שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה שיעשה לנו הקב"ה יום לשנה וישמח אותנו בהם כמו שעשה לנו במרגלים מיום עשה שנה וראינו רעה בהם כן ישמח אותנו ז"ש לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה אלקים את מעשיך ר"ל כשם שבמד"הד רצה הקב"ה לעשות שיהי' יום לשנה יום לשנה ק"ו במדה טובה שהוא מרובה ז"ש ושתה בטו"ב ינך:
מדרש לקח טוב
פס'. וידבר ה' אל משה [לאמר] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם [וגו'] לדורותיכם. פרשה זו ללמד על החלה. בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. אמר רבי ישמעאל למה נשתנית ביאה זאת מכל ביאות שבתורה שהוא אומר בכל מקום כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך. וכאן הוא אומר בבואכם אל הארץ כיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה. מיכן אמרו במסכת קידושין גדולה תורה שקדמה לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמטים ששים ואחת וליובלות מאה ושלש. תנו רבנן ימי יובלות שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת (וליובלות ק' ושלש). ימי אהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו דכתיב (יהושע י״ד:ו׳-ז׳) בן ארבעים שנה אנכי בשלוח אותי משה עבד ה' מקדש ברנע לרגל את הארץ ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה. כי עבריה לירדן בר כמה הוה בר תמנין נכי תרתי וקאמר בן חמש ושמונים שנה למימרא דבשבע כיבשו ובשבע חילקו. אי בעית אימא מדשבע כיבשו שבע נמי חילקו ואי בעית אימא מהכא ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר. וכן מצאתי בסדר עולם שמונה מאות וחמשים שנה עשו ישראל בארץ משנכנסו בה ועד שיצאו מתוכה שהן ארבעה עשר יובלות ואומר ביחזקאל (יחזקאל מ׳:א׳) בעשרים וחמש שנה לגלותנו אימתי נאמר לו בתחלת היובל ואם ששה עשר יובלים הם היאך חסרין ארבעה עשר שנים אמור מעתה שבע שכבשו ושבע שחילקו עולין לחשבון היובל אבל לא מנו אותם. שעד שכיבשו וחילקו לא מנו שמטים (יהושע י״ח:א׳) ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם. באותה שעה התחילו למנות למעשרות ולשמטים וליובלות:
מדרש לקח טוב
טוביהו ברבי אליעזר ז״ל נתישב על כיבוש של הלכה זו אמרו רבותינו במסכת זבחים שאם אין אתה אומר שבע שכיבשו ושבע שחילקו אין אתה מוצא י״ד שנה אחר אשר הוכתה העיר דכתיב בספר יחזקאל (יחזקאל מ׳:א׳) בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר בעצם היום הזה היתה עלי יד ה' ויבא אותי וגו'. (שמא) באותו הזמן ראה יחזקאל בנין הבית שיבנה במהרה בימינו אמר בעשרים וחמש שנים לגלותינו שהיה יחזקאל מונה לגלות יכניה לפני גלות צדקיה י״א שנה ובגלות צדקיה הוכתה העיר טול י״א מיכניה לצדקיה וי״ד אחר צדקיה משהוכתה העיר הרי כ״ה שנים מיכניה אמר הכתוב (שם) בראש השנה בעשור לחדש ואי זהו עשור לחדש שהוא ראש השנה ליובלות זה יום הכפורים דכתיב (ויקרא כ״ה:ט׳) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. למדנו שנבואה זו ביום הכפורים היתה בתחלת היובל שכן הוא קורא אותו ראש השנה וכן מצאנו באהל מועד דכתיב (שמות ל״ה:א׳) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וציום על הכנות המשכן ביום הכפורים היה. ק״כ ימים לעשרת הדברות. וכן חינוך בית עולמים שעשה שלמה ביום הכפורים בא. וכן ליחזקאל העתיד לבוא נראה ביום הכפורים שמא בעשרה באב היה מפני גלות יכניה. דע כי לא היה יחזקאל מונה לגלות צדקיה אלא לגלות יכניה לא היה בעשרה באב ולא השנים שעשו ישראל בארץ תתנ״ו ת״ם משנכנסו עד שנבנה הבית דכתיב (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה ויבן הבית לה' צא מהם ארבעים שהלכו במדבר נשארו ת״ם והבית עמד ת״י הרי תת״נ שהם י״ז יובלות והיה ראוי להיות יובל כשהוכתה העיר שתת״ג שנים השלמת י״ז יובלות והיאך בא היובל ארבע עשרה שנים אחר שהוכתה העיר אלה י״ד שנים חסרו מן תת״נ שלא היו מונים ליובלות. ואלו שבע שכיבשו ושבע שחילקו לפיכך באו ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר. אם היו מחשבים משנכנסו לארץ היה בא היובל בתחלת הגלות של צדקיהו אלא פחות י״ד שנים היו י״ז יובלות עד שנת ד״ף ס״ו לבריית העולם שהוא אלול ז׳ לחורבן בית שני שהוא אתי״ז להפסקת נבואה למימי אלכסנדרוס מוקדון למלכות יונים שהוא משהוכתה העיר בימי צדקיהו המלך אתקכ״ז. נשוב לענינינו אל ענין הפסוק שאמר בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה מיכן אמרו חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה: