במדבר טז:כב מפרשים: בעלי ברית אברם, דגל מחנה אפרים, דברי דוד ורש"י

ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו׳. יש לפרש שכשאמר להם השי״ת הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע מסרו עצמם ונפשם על ישראל לומר שאם ימותו ימותו עמהם ולזה נפלו על פניהם כדרך שאנו נופלין על פנינו ואומרים אליך ה׳ נפשי אשא שאנו רואין בעצמנו כאילו אנו מתים ומוסרין נפשנו לשי״ת כדי שיכפר לנו על חטאתינו וזהו טעם אלהי הרוחות לכל בשר כלומר שאנו מוסרין רוחנו לאלהי הרוחות שכל הרוחות בידו ע״ד אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. וצ״ע במ״ש לשון פצייה ולשון בקיעה ותבקע האדמה אשר תחתיהם וחזר ואמר לשון פתיחה. וי״ל שבתחלה היתה בקיעה קטנה לבד כשיעור מקום שיכנסו רגליהם והם הולכין ומשתקעין קצת קצת וכל עוד שמשתקעין למטה היא נפתחת יותר וכן פירש בפסיקתא עיין שם ולא יבוא יפה פירוש וירדו הם וכל אשר להם לומר שאע״פ שהיו נבלעין קצת קצת לא שבו בתשובה כדי שיצילם השי״ת וכדרך בני קרח שהרהרו תשובה בלבם אבל עדיין הם במחלוקתם ומסרו עצמם לרדת לגיהנם מעצמן ולא לשוב מדבריהם וזהו וירדו שירדו מעצמן. ואמר לשון פצייה לרמוז שיש להם הצלה אם ישובו בתשובה כמו פצני והצילני ונתקיים זה בבני קרח שנתבצר להם מקום בגיהנם. יש לשאול מה טעם העניש מרע״ה לקרח ועדתו זה העונש הגדול אשר לא היה כמוהו מעולם להיות יורדין לעמקי שאול חיים ויהיו נידונין תמיד והיה ראוי להענישם שימותו במגפה ויקבלו ענשם במיתתם ויעשו תשובה סמוך למיתתם ויהיו זוכין לעה״ב כי ה׳ חפץ להצדיק בריותיו. וי״ל שכוונת מרע״ה בזה לקיים גודל התורה כי קרח שלח ידו לערער על התורה ומצותיה לומר שמשה בדה הכל מלבו ואינו תאמין כי אם בעשרת הדברות ששמעו כל ישראל במעמד הר סיני. גם בתורה שבע״פ שלח ידו לזה עשה ענין שאלותיו מפני דברים. מטלית שכולה תכלת ומבית מלא ספרים לעורר על התורה שבע״פ ושבכתב. והנה ידוע שקיום העולם הזה על התורה כענין שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ והוא רומז לתורה שבכתב ותורה שבע״פ שהם ביום ובלילה. ואם היה מענישם במגפה או בשאר עונשים עדיין יהיה מי שיפקפק אחר התורה ויאמר אפשר שקרח אמר האמת. ואמנם הענישו משה בעבור שנגע בכבודו כענין כמה חסידים שמקפידין על בני תורה ומענישין אותם לפי שלא נהגו בהם כבוד כפי הראוי ואע״פ שהאמת אתם. כענין כמו מעשיות בתלמוד וכענין ר״ג שהענישו ר׳ אליעזר (ב״מ נ״ט) בנפילת אפים וזולתם רבים. ולפי זה כדי לקיים התורה הוצרך לגזור עליהם מיתה משונה שלא היה כמוה והיא מדה כנגד מדה הוא היה רוצה להחזיר העולם לתוהו ובוהו בביטול התורה נפל לתוהו בעמקי שאול ובכל ל׳ יום מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואומרים משה אמת ותורתו אמת והם בדאין. (הרס״ו זללה״ה):

איש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף י"ל בזה כמו שפירש"י על בוקר ויודע ה' וכו' כשם שא"א להפך מן בוקר לערב וכו' כן יש לומר הפי' בזה איש אחד יחטא לשון חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטיא היינו כמו שזה א"א לאיש לחסר איזה דבר מבריאות העולם ולהפוך אותו אחד שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כן א"א ג"כ ועל כל העדה יקצוף כי כל בריאות העולם לא נברא אלא בשביל ישראל וכשיהיה ח"ו קצף וכלה על כל ישראל ממילא יהיה בטל בריאות העולם והבן:

האיש אחד כו' יפה אמרתם. הלשון משמע שהודה הקב"ה להם ובודאי קשה שאין זה שייך בהקב"ה לומר עליו, שינוי דעת מכח מאמר בן אדם, וברמב"ן מביא דעת רבינו חננאל לתרץ זה והוא כתב בענין אחר. והנלע"ד להקדים פירוש מאמר כל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, דקשה למה יהיו שוים שוגג ומזיד וכי דינא הכי. ונראה דהענין הוא כי כל העושה בסתר אם יענישו הקב"ה ע"ז יהיה חילול השם ח"ו כי אין הכל יודעים מזה ויאמרוח"ו שזה נענש על, לא חטא, ע"כ הקב"ה מזמין לו שיעשה חטא בגלוי ויאמרו הכל משפטי ה' אמת, וזהו ע"ד והאלהים אנה לידו, ואותו חטא השני הוא מוכרח לו מכח שלא יהיה חילול השם ונטלה ממנו הבחירה, ויש ע"ז דרושים רבים אלא שאין כאן מקומם. וע"כ אמר שהמחלל ש"ש בסתר נפרעים ממנו בגלוי, פירוש שיעשה חילול השם שני בגלוי. אחד שיעשה חילול השם בשוגג ואחד שיעשנו במזיד מ"מ הוא מוכרח לעשותו כמו שאמרנו עפ"ז מתורץ, שבאמת היו כלל ישראל חייבים אז כמ"ש ויקהל עליהם קרח שפירש"י שפיתה אותם כל הלילה ונתפתו והיו. חייבים על המחשבה כי החולק על רבו כחולק על השכינה כמ"ש הרמב"ן וז"ל, והנה נתחייבו כל העדה כליה שהיו מהרהרים אחר רבם כמהרהרים אחר השכינה עכ"ל וג"ז אמרו משה ואהרן שאיש אחד יחטא ר"ל שבסתר יחטא ואין גלוי אלא לו ועל כל העדה תקצוף, ר"ל שהעונש יהיה לעיני כל העדה ויהיה ח"ו חילול השם, השיבו הש"י יפה אמרתם ולא יהיה חילול כי אני יודע החטא שבסתר ומודיע לכל מי חטא דהיינו שאזמין לו עבירה שנייה, כמו שהיה באמת שישראל עשו בגלוי דהיינו וילונו על משה לאמר אתם המיתם את עם ה' אז אמר הקב"ה ואכלה אותם כרגע כי כבר נתגלה עונם. כנ"ל נכון בס"ד:

אל אלהי הרוחת. יוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת; אֵין מִדָּתְךָ כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מִקְצָת מְדִינָה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הַחוֹטֵא, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא כוֹעֵס נִפְרָע מִכֻּלָּם, אֲבָל אַתָּה, לְפָנֶיךָ גְלוּיוֹת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיוֹדֵעַ אַתָּה מִי הַחוֹטֵא (שם):