במדבר יא:יח מפרשים: בן איש חי, רש"י, אלשיך ואבי עזר

וכי תבואו מלחמה בארצכם י"ל הול"ל וכי תבא ולא תבואו דקאי עליהם ועוד הול"ל וכי תעשו מלחמה או כי תהיה מלחמה ועוד הול"ל וכי תבואו למלחמה כי המלחמה היא פעולה ונ"ל בס"ד דמצינו שבירך יצחק אע"ה את עשו ועל חרבך תחיה ומצינו שאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו וקבלו רז"ל שאמר הכי כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו וקשא והלא ברכת עשו בחרב ולמה נקיט ידים הול"ל חרב ופרשתי בס"ד טעם נכון דחרב לבדו בלא יד לא יעשה החרב פעולה שלו וכמ"ש רז"ל במדרש משל אחד על זה והובא המשל שלהם בספר אחד בלשון מליצה והוא עגלה אחת מלאה קרדומות לטושות יצאה ועברה מבית החרש דרך היער וכל זקני עצי היער עמדו מרעידים ויאמר איש אל אחיו בא הקץ בא הקץ עלינו כי מי יתייצב עם חרשי משחית אלה אם יקומו להכרית שם ושארית ואך אלה אחת זקנה לא אבדה נצחה ותאמר אל זקני היער אל תערוצו כי כל הימים אשר לא יבגד בנו אחד מאחינו לתת בית יד לקרדומות האלה יפלא מאת הברזל עשות לנו דבר ע"כ וכן הנמשל עשו ברכתו ושליטתו בחרב דוקא אך לחרב צריך בית יד לתפוס בו החרב וגם צריך שיהיה לגוף האדם ג"כ יד שיתפוס בה הרי צריך לפעולת החרב שתי ידים שהוא יד לאדם ויד לחרב וברכת עשו נתפרש בה החרב דוקא והיא חסרה ידים והיינו דתלה תשלומין שלה שהוא הידים של גוף האדם וגוף החרב בקולו של יעקב ולז"א כשהקול קול יעקב שתי קולות בתורה שבכתב ותורה שבע"פ אז אין הידים ידי עשו שיהיה חסר שתי ידים אחת של גוף ההורג וא' של גוף החרב וכיון דחסרו שתי ידים תתבטל פעולת החרב ולז"א בתפלת מוסף מפני היד שנשתלחה במקדשך כי היד נעשית מכח עונות ישראל שביטלו מעסק התורה ובזה נתנו לאויב יד בגופו ויד בחרבו ונמצא החרבן יתייחס ליד ולא לחרב ואם יעסקו בתורה לא יהיה ידים לאויב ובמה יעשה המלחמה והוא הדבר אשר דברה האלה הזקנה לעצי היער כל הימים אשר לא יבגד בנו אחד מאחינו לתת בית יד לקרדומות אלו יפלא מאת הברזל עשות לנו דבר ונמצא אם יבא האויב להלחם בישראל בחרב שבידו נחשב כאלו ישראל עצמם הביאו את המלחה של האויב בארצם שהם נתנו ידים לגופו ולחרבו להלחם בם ולז"א וכי תבואו מלחמה בארצכם אתם המביאים את המלחמה ולז"א וקוי ה' יחליפו כח ב"פ יד עולה כח יעבירו ב' יד מגוף האויב ומגוף החרב:

התקדשו. הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְפֻרְעָנוּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו י"ב) "וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" (ספרי):

ואל העם תאמר התקדשו וכו'. ראוי לשים לב. (א) למה איחר הדבר עד יום מחר. (ב) אומרו באזני ה' שהוא מיותר כי אין דבר נעלם ממנו ית'. (ג) אומרו לאמר כהיי אינו לאמר לזולת. (ד) למה יצא הקצף כ"כ לחייבם מיתה שאם על תאות עריות מחשבה בלבד היתה ואין הקב"ה מצרפה למעשה. ואם על שאלת הבשר אין נראהכ"כ קשה שלא יספיק עונש אחר. שיסר ייסרם ולמות לא יתנם. (ה) למה חזר ואמר ותבכו לפניו לאמר למה וכו'. (ו) במאמר משה שש מאות אלף וכו' האם סיכל חלילה כי יד ה' לא תקצר וכן כל מה שהאריך לשון הצאן ובקר וכו'. אך הנה זה דרכו ית' ברוב רסדיו להניח פתח תשובה טרם מכה וז"א התקדשו למחר אולי בטרם בקר ישובו אליו ית' ואל אל יקראו יחד ויצילו ממות נפשם ואמר הנה למען תראו ההשגחה הנה ואכלתם בשר והן אמת כי בכיתם באזני ה' כלו' כי מה שבכיתם שהוא על העריות כאומרו בוכה למשפחותיו הלא לא אעניש על זה כי אין זה רק באזני ה' ולא באזני העם כי לא דברתם זה בפירוש ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. רק במה שהיה לאמר בפירוש שהוא מי יאכילנו בשר שעל זה שהיה בו דבור על כן ונתן וכו' לא יום אחד וכו' וז"א לאמר שהוא בשביל האמירה. והיה הענין ב' דברים. א' שהייתם מהרהרים ביכלתו ית' כמאמר המשורר אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר וז"א מי יאכילנו כלומר היש מי יאכילנו בשר. ועוד שנית שאמרתם כי טוב לנו במצרים וכו' שהוא אומרם זכרנו את הדגה וכו' וזה עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא שתקוצו בזו המתו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם והיה לכם לזרא. ושמא תאמרו האם על אמור מי יאכילנו או אומרם כי טוב לנו במצרים אין זו מאיסה כי היות היישוב טוב ממדבר אין רע כי לא אמרנו על א"י. ואפילו היה על הארץ אין זה גדר מאיסה. לז"א ותבכו לפניו לאמר למה וכו' לומר לפניו ית' שהכל גלוי לפניו כי יראה ללבב שמה שאמרתם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים כונת האמירה היא לאמר למה זה יצאנו ממצרים שתוהים על היציאה אשר הוציאם ה' ממצרים וז"א פה למה זה וכו' ולא אמר כי טוב לנו במצרים כאמור למעלה.