וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ׃
מלבי"ם
הן גוענו עתה שראו הפלא הזה נכנס בלבם האימה והפחד ממשכן ה' והשוכן בו ונתנו אל לבם הלא הם בסכנה תמיד אם יתקרבו אל המקדש יותר מדאי ימותו, ועז"א הן גוענו אבדנו במות קרח ועדתו, וכן כלנו אבדנו בעת יצא הנגף שהיתה הגזרה על כלם:
מדרש לקח טוב
פס'. ויאמרו בני ישראל לאמר הן גוענו אבדנו וגו'. היו אומרים על עצמם ולא היו מבינים מה הם אומרים מתו במעשה העגל בחרב ובמגפה ובתבערה באש ובמעשה קרח נבלעו ונשרפו ונפלו י״ד אלף ושבע מאות בכל זאת לא שמו אל לבם להאמין בבוראם. כל הקרב הקרב. שתי קריבות. ומה לויים קורבים על קרובתם אל משכן ה' כל שכן שאר שבטים:
נחל קדומים
ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו וגו'. פי' לאמר אל ה'. כי כשראו הנס המופלא של מטה אהרן פרחיה ושקדיה נתיראו שמא יש עליהם גזירת מות מפני שאם מראש מקדם תיכף היה עושה זה הפלא היו כלם מודים שהכהונה לאהרן. אך מחמת שחפץ ה' להמיתם נעשו כל המעשים שריפה ובליעה ומגפה ולזה אמרו הן גוענו וגו' וז"ש האם תמנו לגוע דרך שאלה או אימות. הק' רבינו שלמה אסתרוק ז"ל והוא האריך בזה: