וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃
אדרת אליהו
והשרף אתה. ולא המסדר את המערכה ולא המצית האור טעונים כל זה רק המסייע בשעת שריפה:
מלבי"ם
והשורף אותה. כבר התבאר באה"ש (כלל קנ) שכ"מ שבא הכנוי דבוק אל מלת את יש בו דרוש ומעוט שהי"ל והשורפה וממעט השורף בגד מנוגע שמצותו בשרפה:
מדרש לקח טוב
פס'. והשורף אותה יכבס בגדיו במים. ומה המשליך את האזוב מטמא בגדים כל שכן השורף. אלא בא ולימד על העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף שטעונין תכבוסת בגדים ורחיצת הגוף והערב שמש. ד״א והשורף אותה יכבם בגדיו. ולא בגדים המנוגעין. יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים. שתי פעמים למה לימד שמקום שטובל שם הבגדים טעונין כיבוס. ואיזה זה זה המקוה של ארבעים סאה: