כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃
בן איש חי
ועדיין י"ל הול"ל זאת חוקת הפרה או זאת החוקה בסתם ולא יאמר חוקת התורה וכבר נרגשו בזה המפרשים ז"ל ונ"ל בס"ד דידוע מ"ש הראשנים ז"ל ע"פ כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב כי מה שאצלינו הוא בסוג חק שאין לו טעם הנה הוא אצל הקב"ה בסוג משפט שיש לו טעם ועל כן מצא החקירה מקום לנוח מאחר דכל החוקים יש בהם טעם אצל הקב"ה למה לא גילה טעמם והניחם בלא טעם והתירוץ הוא כדי לנסות את ישראל שיהיה לבם שלם במצותיו יתברך לשמור את החוקים שאין להם טעם כמו המשפטים שיש להם טעם ובזה פרשתי בס"ד הטעם שנתן להם במרה קודם מתן תורה פרשת פרה אדומה כי מצוה זו היא חוקית יותר מכל החוקים מפני שיש בה שני הפכיים בנושא אחד ונתן להם זאת המצוה קודם מתן תורה לנסותם שאם לא יהרהרו אחר מדותיו ומצותיו יתברך לומר מה מצוה זו ומה טעם יש בה אז ראויים לקבל התורה כולה ובזה פרשתי בס"ד מ"ש במרה שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו כי פרה אדומה נקראת חק ונקראת משפט כי לגבי ישראל היא חק כמ"ש כי חק לישראל הוא אבל אצל הקב"ה היא משפט כמ"ש משפט לאלהי יעקב ולכן הקדים לתת אותה שם במרה ולז"א ושם נסהו שעשה להם נסיון קודם קבלת התורה אם יהרהרו אחר מצותו או אם יקבלו דרך גזרה אפילו שאין בה טעם ובזה מובן ממילא מה שקראה כאן זאת חוקת התורה כי היא חוקה שנתנה לישראל בתורת נסיון בעבור התורה:
פני דוד
כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר־יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת־מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא־וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא־זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה־עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:
פני דוד
שאלוני שינוי הכתובים דאח"ך כתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא וכו' דברישא הקדים את משכן ה' טמא ואחר כך כתיב ונכרתה. ואחר כך הקדים לומר ונכרתה והדר אמר כי את מקדש ה' טמא. והשבתי דבר פשוט דברישא אתא לאשמועינן אעיקרא שטימא המשכן כי זה מדבר בנגע וטבל כמו שפירש"י והרמב"ן וא"כ הוה ס"ד שלא טמא המשכן שכבר טבל. אי נמי במ"ש ביבמות דף ס"א דלר"ש גוים אינם מטמאין באהל דכ' אדם אתם ישראל קרוים אדם וא"ה אינן קרוי' אדם ומפורש שם דבמגע ומשא מטמו וכתבו שם התוס' משם ר"ת דהאדם נקראים הגוים ע"ש וז"ש כל הנוגע במת בנפש האדם דהיינו גוי וס"ד דגוי לא מטמא בנגיעה כמו שאינו מטמא באהל. ולזה בא הכתוב לאשמועינן ולאפוקי הסברא מבחוץ דהוה ס"ד דאם טבל או נגע למת גוי לא טימא המשכן לכן כתיב את משכן ה' טמא ואשמועינן דיש בדבר משום טומאה. ואחר שידענו שהוא טימא המשכן ענש ונכרתה וכו'. אבל בפסוק האחר דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא שם כבר ידע שהוא טמא והטומאה אינו חידוש והיינו דכתיב ואיש אשר יטמא דפשוט הוא שנטמא על כן תכף כתיב ונכרתה וכו' דהטומאה פשוטה לכל ותכף ענש ונכרתה ויהיב טעמא כי את מקדש ה' טמא כלומר דבר ידוע הוא שמקדש ה' טמא והדברים פשוטים:
רש"י
במת בנפש. וְאֵי זֶה מֵת? שֶׁל נֶפֶשׁ הָאָדָם, לְהוֹצִיא נֶפֶשׁ בְּהֵמָה שֶׁאֵין טֻמְאָתָהּ צְרִיכָה הַזָּאָה; דָּ"אַ, בנפש זוֹ רְבִיעִית דָּם (חולין ע"ב):