וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
מלבי"ם
ויאמר ה' ורצה ה' שיתקנו זה ע"י שיעשו משפט בחוטאים לדונם בסקילה כדין, ואמר למשה קח את כל ראשי העם היינו שיזמין הסנהדרין הקבועים לכל שבט שהם ידונו החוטאים בסקילה וכל הנסקלים נתלים ועז"א והוקע אותם לה' שהוא התליה, ואמר נגד השמש פי' בסנהדרין שאין דנים אלא ביום ובערב הי' צריך להוריד נבלתו מן העץ ועז"א נגד השמש וכן ת"י, וגם שעבודת פעור היה עבודת השמש כנודע לכן אמר הוקע נגד השמש:
משכיל לדוד
והוקע וכו׳ ע״א בסקילה וכו׳ אף על גב דרבים העע״ז נדונים בסייף דהיינו עיר הנדחת היינו בארץ ישראל כדכתיב באחת עריך אשר ה׳ אלהיך נתן לך וכו׳ ועוד דאפי׳ בארץ גופה אין נעשית עיר הנדחת אלא ממאה ועד רובו של שבט אבל אם הודח רובו של שבט דיינינן להו כיחידי׳ בסקילה אליבא דר׳ יונתן בפ״ק דסנהדרין דקי״ל כוותיה וכ״פ הרמב״ם והכא כל הכ״ד אלף שחטאו ומתו במגפה משבט שמעון היו כמ״ש רש״י בפרשת פינחס וסתמא גם אותם שהיו להם עדים והתראה מנייהו הוו והו״ל רובו של שבט לפי מנין הנותרי׳ דחשיב בפרשת פינחס וממילא כיחידים נדונו ובסקילה. ועיין מה שכתבתי בס״ד גבי חטא העגל בפרשת כי תשא כמ״ש שם רש״י שנדונו בסייף כמשפט עיר הנדחת שהם רבים דלפי שיטת רש״י דהתם לא מצי׳ למימר הכא אלא כתי׳ האחרון אבל לפי דבריו דבפ״ה דיומא דכתיב התם יתכן גם תי׳ הראשון ע״ש ומ״ש רבינו דכל הנסקלין נתלין אינה אלא סברת יחיד דהיינו ר״א אבל לרבנן אינו נתלה אלא מגדף ועע״ז ורבינו לשיטתיה אזיל דבפרשת תצא גבי ותלית אותו על עץ פי׳ כוותיה דר״א משום דפשטיה דקרא משמע ליה הכי כדכתיב התם מש״ה נקט נמי הכא כשטתיה: