במדבר כו:ה מפרשים: בן איש חי, דברי דוד, רש"י ומלבי"ם

ובזה מובנים בס"ד רמז הכתובים בפרשה הקודמת ובפרשה זו והוא אומרו ויקם מתוך העדה רמז בזה על כח הנמשך לו מן אתוון דיחודא דשמע ישראל שחרית וערבית שהם חמשין אתוון ונרמזים בתוך אותיות עדה במילואם כזה עי"ן דל"ת ה"י דראשי המלוי הם מספר חמשים והוא שם יל"י אחד משמות ע"ב ורמז בר"ת למען יחלצון ידידיך כנודע ולז"א ויקם מתוך העדה שנעשה לו קימה ועזר מתוך השם הרמוז בתוך אותיות עדה ועוד ג"כ ויקח רמח בידו שלקח כח רמ"ח תיבין דק"ש שהם כמו רומח לצדיקים לדקור בם את האוייבים והמזיקין וכמ"ש על ק"ש יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך וכו' ועל ידי שלקח כח רמ"ח הנז' נתגבר על נחש ושטן הרמוזים אחר שם איש ישראל שהוא זמרי כי אחר זמר מן זמרי יש אותיות נחש ואחר אותיות מר"י בזמרי יש אותיות נשך רמז לשטן שהוא נושך בפיו בקטרוגים שלו הרי שניהם נרמזו אחר אותיות זמרי באופן זה ולז"א ויבא אחר איש ישראל שהוא זמרי אחר דייקא וידקור את שניהם הם הנחש והשטן הנרמזים אחר זמרי כי מלאכת שניהם נתבטלה ע"י קנאתו והדקירה של שניהם היתה את דקירה של איש ישראל הוא זמרי ואת האשה אל קובתה ר"ל דקירה של השנים ההם היתה עם הדקירה של שנים אלה ובזה נעצרה המגפה מעל בני ישראל:

משפחת החנכי כו' ה"א מצד זה כו'. אין להקשות הא כתיב העמלקי והכנעני וכן הרבה במקום שאין שייך לומר כן, דשאני התם דהו"ל ה"א הידיעה דהיינו, המפורסם במקום אחר כדרך כל ה"א בתחילת התיבה, משא"כ כאן דמזכיר תחילת המשפחה שנעשה משפחה אין שייך לומר הידוע במקום אחר וג"כ א"ל למה לא הזכיר במנינים אחרים כן לבטל לעז של אוה"ע, דכאן שייך זה כיון דמתו במגפה הנכשלים בזנות בנות מואב בא להעיד על ישראל הנשארים, שהם כשרים בתולדותם ובמעשיהם שלא היה בהם זמה:

משפחת החנכי. לְפִי שֶׁהָיוּ הָאֻמּוֹת מְבַזִּין אוֹתָם וְאוֹמְרִים מָה אֵלּוּ מִתְיַחֲסִין עַל שִׁבְטֵיהֶם? סְבוּרִים הֵם שֶׁלֹּא שָׁלְטוּ הַמִּצְרִיִּים בְּאִמּוֹתֵיהֶם? אִם בְּגוּפָם הָיוּ מוֹשְׁלִים, קַל וָחֹמֶר בִּנְשׁוֹתֵיהֶם, לְפִיכָךְ הִטִּיל הַקָּבָּ"ה שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם — ה"א מִצַּד זֶה וְיוֹ"ד מִצַּד זֶה — לוֹמַר, מֵעִיד אֲנִי עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם בְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וְזֶה הוּא שֶׁמְּפֹרָשׁ עַל יְדֵי דָוִד (תהילים קכ"ב) "שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" — הַשֵּׁם הַזֶּה מֵעִיד עֲלֵיהֶם לְשִׁבְטֵיהֶם, לְפִיכָךְ בְּכֻלָּם כָּתַב הַחֲנֹכִי, הַפַּלֻּאִי, אֲבָל בְּיִמְנָה לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר "מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנִי" לְפִי שֶׁהַשֵּׁם קָבוּעַ בּוֹ — יוֹ"ד בָּרֹאשׁ וה"א בַּסּוֹף (ילקוט שמעוני):