וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃
דברי דוד
וישמע קולנו, בברכה שברכנו אבינו דאל"כ קולנו ל"ל וצריך ביאור מה תועלת יש בהזכרה כאן במבוקש שלהם מאדום מה איכפת לאדום בברכה שלהם, ועוד יש לדקדק במה שהשיב אדום פן בחרב אצא לקראתך הלא לא בקשו ממנו דרך איום אלא רצון טוב חרב מאן דכר שמיה. ונראה דישראל רמזו לו דאם לא יתן להם רשות לעבור ילכו ביד חזקה, כי אע"פ שיש לך ברכה והידים ידי עשו הרי יש לנו ברכה דהקול קול יעקב, וכל זמן שיש קול יעקב אין הידים ידי עשו, השיב להם פן, בחרב אצא לקראתך דהיינו מעלה שלכם הוא באם יהיה מלחמה בינינו תהיה הצלחה לכם אבל אם אתם תבאו אלינו יש לי ברכה על חרבך תחיה שאני אצליח בזה, ע"כ אמר אצא לקראתך דהברכה שלכם היא כשאני מתחיל להלחם אבל לא אם אתם המתחילים וא"כ אצא אני תחילה ואתם תהיו מתחילים להלחם לגרשני ממקום שאשכון שם ואז אצליח אני בברכה שלי:
רש"י
וישמע קלנו. בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָנוּ אָבִינוּ "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב", שֶׁאָנוּ צוֹעֲקִים וְנַעֲנִים (תנחומא בשלח):
ברטנורא
וישלח מלאך מכאן שהנביאים קרוין מלאכים וכו' פי' שאין לפרש מלאך כמשמעו שהרי כתיב ועברתי בארץ מצרים וכו' אני ה' ודרשינן אני ולא מלאך אני ולא שרף לכך אנו צריכין לפרשו על מרע"ה. וא"ת הא כתי' וה' הכה ופי' רש"י שם הוא ובית דינו י"ל דהואיל ובהריגת הבכורות היו שותפין הקב"ה ובית דינו אין לפרש שם לשון שליחות שאין לשון זה נופל אלא כשהשליח הולך לבדו ולמעלה בפרשת בא כתבנו הצורך בפי' המקראות ובתרוצי הקשיות אשר שם: