וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃
מלבי"ם
מוסבת שם פי' שסיחון נתן להם שמות אחרים בעת שכבשם, וישראל קראו שמותם בשמות הראשונים שהיו להם מימי קדם כן פי' הרמב"ן:
מנחת שי
ואת עֲטָרת. בהעתק הללי עטרת וחברו ירושלמי עטרות עטרות ע"כ. ובכל הספרים עטרות דלעיל מלא וזה חסר וכן ואת עטְרת שבסמוך חסר וכן במסורת ג' חסר בלישנא וסימן ויבנו בני גד את דיבן ואת עטרת שופן והעטרת תהיה לחלם דזכריה ו' ועל עטרות ודיבון נמסר לית ריש פ' ומלא בתורה וכן מסר הרמ"ה ז"ל עטרות ודיבן ויעזר דין לחוד מלא וא"ו כתיב ושארא חסרים באורייתא ובמסורת אחריתי עטרת תרין חסרים ואת עטרת דויבנו בני גד ואת עטרת שופן:
שפתי כהן
ויבנו בני גד ובני ראובן את דיבון וגו'. בנוים היו והרסום וחזרו ובנאום, לפי שכשבנו אותם האמוריים, בנאום על שם ע"ז, לזה הרסום וחזרו ובנאום לשם קדושה, והראיה כי ישראל לא באי עליו עד שהחריבו עריו, אלא שסיחון יצא לקראתם וכן עוג והרגום והניחו עריו בנויים ולא החריבום ומה צורך לבנותם, אלא כמ"ש. ושינו שמם שהיתה נקראת דיבון די בון, כלומר די בינה, שהיה בנינה נאה והם קראוה דיבן מלשון דחבה, כמו שארז"ל על פסוק ואבדתם את שמם מן המקום, כנה להם שם לגנאי, וכן עטרות מלשון עטרה, וחסרוה וקראוה עטרת מלשון סבוב, כמו עוטרים א דוד, וכן ערוער מלשון תרועה, וכנוה ערער מלשון ערו ערו עד היסוד בה, וכן יעזר היו קורין לה עזר, כנו לה יעזר ה' לנו לא היא, וכן יגבהה כנו שמה גבוה, והם אמרו יגבהה ה' יגביהנה מאחר שלקחנוה, לא שהיא תגביה עצמה וכן כולם. ורבינו בחיי ז"ל האריך וכתב כי ארז"ל לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, לבאר כי אפילו פסוק המורה על שמות הערים ואין בו צורך כ"כ לפי העולה בתחלת המחשבה, תמצא בו צורך וענין גדול ועיקר שהכל תלוי בו, לפי שכל התורה שמותיו של הקב"ה ואין הפרש בין אלופי עשו ובין עטרות ודיבון ובין עשרת הדברות, כי הכל מעיקר אחד וממוצא אחד ומימיו מן המקדש הם יוצאים וכולם נתנו מרועה אחד. וביאור זה הפסוק עטרת ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלא ושבם ונבו ובעון, עטרות עטרת כתיב ודיבן הוא הנהר היוצא מעדן שאינו פוסק, לשון הכה צור ויזובו מים, ויש בו רמז לע"ב שמות, ודיבן כתיב בגימט' ע"ב, ויעזר הוא ההוד שכן כתיב עזרנו אלהי ישענו, וכתיב הדר כבוד הודך, והוא שוק שמאל ולכך יצטרך האדם עזר ממנו. ונמרה, זה הנצח, והוא נוטריקון ימין ה' רוממה, והוא שוק ימין של שם, שנאמר נעימות בימינך נצח. וחשבון זה יעקב שכתוב בו ישראל אשר בך אתפאר, והוא שם הוי"ה במספר חשבון. ואלעלא זה יצחק שהיה עולה תמימה, ואלעלה עולה לאל, ולרמוז על מדתו נכתב בה"א, כי בפרשה זו נכתב אלעלא באל"ף, וכן נרמז במקום א' ישחק בשי"ן במקום יצחק בצד"י לרמוז על מדתו שהוא האש הגדולה. ושבם, זה אברהם והוא נוטריקון אברם סבא. ונבו, זה הבינה. ובען, זה החכמה, והיפך אותיותיו נובע, ובען כתיב, מלשון מקור נובע, ועוד מלשון מעון ומעונה, שהוא רומז לחכמה, ומזה תמצא במקום אחר בפרשה זו עצמה שחזר וקראה מעון, הוא שכתוב ואת נבו ואת בעל מעון, והא לך כי שמות אלו מורים עקרים גדולים. והוצרך הכתוב לרמוז האצילות בשמות המרים האלו שהם חלק סיחון ועוג, ללמדנו שהיו עובדים בהם ע"ז בקצוץ נטיעות, לכך בני גד ובני ראובן כאשר ידעו זה, הסבו שמות הערים לשמות אחרים ורצו להתיישב בהם ולעבוד הקב"ה ולייחד שמותיו, תחת הקיצוץ שהיו הם מקצצים, וזהו שאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת, כלומר כיון שתכלית הכוונה בביאת הארץ היא העבודה והיחוד, גם בכאן נוכל ליחד השם, ואם נעבור הירדן, יבאו עממין מקצות הארץ לשמע הארץ שהיא ארץ מקנה, ויחזרו לעבוד בה ע"ז בקיצוץ נטיעות כמנהג שהיה שם בתחלה, ולכך ותן את הארץ הזאת לעבדיך לבטל שם ע"ז וליחד השם, ע"כ: