וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃
קיצור בעל הטורים
והחריש לה ב' במסורה דין ואידך בפרשה עצמה ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה היינו דאיתא בנדרים ושמע אישה פרט אם הוא חרש שהוא מדבר ואינו שומע שאינו מפר וילפינן אב מבעל:
מלבי"ם
ושמע אביה והחריש לה אין לדייק דוקא שישמע ממנה בעצמה כמ"ש והחריש לה, דהא אח"כ תפס הלשון ביום שמעו, כל שישמע, ובכ"ז צריך שיהיה ראוי לשמיעה, שאז אף שנודע לו ע"י אחרים כדר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (וכמ"ש בדף ע"ג):
מדרש לקח טוב
פס'. ושמע אביה. להוציא את החרש. ושמע אביה אפי' השמיעוהו אחרים: והחריש לה אביה. שיהא מתכוין לה. שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שהיא אשתי הרי זה יחזור (ויפרש). והחריש לה. עד שיהא מתכוין לה. וקמו כל נדריה. שאם נדרה וקיים וחזר והיפר שומע אני שהוא מופר מה אני מקיים וקמו כל נדריה. עד שלא יפר. וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. מגיד על נדר שאם קיים שעה אחת אינו רשאי להפר: