במדבר ל:ו מפרשים: דברי דוד, רש"י, ברטנורא ולבוש האורה

ואם הניא אביה אותה. אם מנע אותה מן הנדר כו' הנאה זו איני יודע הרא"ם הקשה כאן למה לא, ידע רש"י הנאה זו מה היא שהרי הביא ראיות אחר כך שהוא לשון מניעה והסרה. ותו שהוא עצמו כתב הפירוש תחלה, ואחר כך אמר איני יודע, ותו במ"ש כשהוא אומר והניא אותה והפר הרי אומר דהנאה זו הפרה אדרבה מדאמר והפר משמע דהנאה לאו הפרה דאל"כ תרתי למה לי. ותו מאי ולפי פשוטו דאמר רש"י דמשמע דעד השתא בדרשה מיירי וזה אינו דהא מייתי ראיה מסיפא דקרא וגם זה הוא פשוטו. לפיכך פירש הוא דברי רש"י דמ"ש תחלה כלומר שהפר לה נתכוון בזה דדוקא בלשון הפרה צריך לומר ולא לשון אחר כמ"ש רש"י קודם לזה גבי זה הדבר דבעל אינו מתיר, וע"ז אמר הנאה זו איני יודע מה היא. פירוש אם היא בלשון הפרה דוקא ע"ז מביא ראיה מדכתיב גבי בעל בהדיא והפר לה ש"מ דלא סגי בהנאה לחוד אלא דוקא והפר לה ה"נ באב, וע"ז אמר ופשוטו לשון מניעה כו', כוונתו שפשוטו לשון מניעה אלא שהמדרש מחדש דבעינן לשון הפרה מכח סיפא דקרא:

ואם הניא אביה אתה. אִם מָנַע אוֹתָהּ מִן הַנֶּדֶר, כְּלוֹמַר שֶׁהֵפֵר לָהּ. הֲנָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הִיא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר" (פסוק ט') הֱוֵי אוֹמֵר הֲנָאָה זוֹ הֲפָרָה. וּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן מְנִיעָה וַהֲסָרָה, וְכֵן "וְלָמָּה תְנִיאוּן" (במדבר ל"ב), וְכֵן "שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי" (תהילים קמ"א), וְכֵן "וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי" (במדבר י"ד) — אֶת אֲשֶׁר סַרְתֶּם מֵעָלַי:

וה' יסלח לה במה הכתו' מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה וכו' קשה מה ענין בעלה לכאן הרי המקרא מדבר באב וי"ל לפי שלשון זה מזה' יסלח לה כתוב גבי אב וגבי בעל לכך נראה לרש"י לפרש גבי ארוסה שייך אביה ובעלה מפירים נדריה שאין לומר שהאב מפר והיא [אינה] יודעת שהרי בביתו היא יושבת אם בנערה הכתו' מדבר וכן אם בנשואה מדבר אין לומ' שהבעל הפר לה והיא אינה יודעת שהרי בביתו היא יושבת לכך נראה לפרש שבארוסה מדבר ששוכנת בבית אביה ונדרה בנזיר ושמע בעלה שגם היא זקוק להפרת נדריה והפר לה והיא לא ידעה שהרי אינה יושבה בביתו והיא יודעת הדין שאביה ובעלה זקוקין לה ויודעת בהפרת האב ואינה יודעת בהפרת הבעל (והיא עוברת הבעל) והיא עוברת על נדריה וכו' ולכך נכתב הלשון זה בכל ההפרות בין באב בין בבעל וכדפרישנא: