וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
רש"י
ותוצא הארץ וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר לְמִינֵהוּ בַּדְּשָׁאִין בְּצִוּוּיֵיהֶן, שָׁמְעוּ שֶׁנִּצְטַוּוּ הָאִילָנוֹת עַל כָּךְ, נָשְׂאוּ קַ"וָ בְּעַצְמָן, כַּמְּפֹרָשׁ בָּאַגָּדָה בִּשְׁחִיטַת חֻלִּין:
אדרת אליהו
ותוצא הארץ רבו בו השינוים. ויתכן ע"ד הפשט. כי במאמר הציווי לא בא מאמר מזריע זרע למינהו וכן אשר זרעו בו למינהו. כי בארנו כי מאמר תדשא הארץ הוא שיהא כח בארץ שיזדרע ויוציא עשב. ובעשב יהי' זרע להזדרע עוד לא יתכן בו למינו כי בעשב יהי' גדל הזרע כמו בתבן התבוא' מה איכפת אם יהי' בתבן דגן או שעורים. וכן מהדגן יצמח עוד תבן ובו תבואה. וכן אשר זרעו כונתו שיצמח מזרע הפירות אילנות. ומהאילנות יגדל פירות ואצל הפירות נאמר למינו אבל האילנות אין מן ההכרח להאמ' בו למינו אפס אצל מאמר ותוצא הארץ סיפר הכתוב מה שעשה הארץ בפעל שהוציאה עשב מזריע זרע ההכרחי להיות מזריע למינהו עשתה ב' דברים א' שהוציאה עשב וגם זרע שיוכל עוד לזרוע ויצמח למינו. אפס אצל הציווי לא אמר הזרע למינהו מפני שהוא כח כחו והבן.
ברטנורא
ועץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן וכו'. שאל השואל איך יאמרו שהארץ לא עשתה רצונו של מקום הלא לא שייך לו' בארץ רצון ובחירה ואם הושם בטבעה לעשות טעם העץ כטעם הפרי איך נשתנה הטבע. י"ל שהאמירה לומר שיהיה טעם העץ כטעם הפרי ר"ל שהושם בטבעה שיהיה כח ביד האדם לעבוד את האדמה בדרך שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן מעצמה וכשנתקלל האדם על עונו הוסר ממנו אותו הכח ולכך אמ' ארורה האדמה בעבורך כלו' שלא יהיה לו כח לעבוד אותה כתקנה כמו שאמר אחר כן וקוץ ודרדר תצמיח לך ומה שאומ' נפקדה על עונה ונתקללה הוא על דרך משל כמו אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה: