בראשית א:כח מפרשים: תולדות יעקב יוסף, פני דוד, רש"י ודברי דוד

מצוה א ויברך אותם אלהי' ויאמר להם אלהי' פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה בפי' מצוה זו פליגי ביבמות ד' ס"ה ת"ק סבר האיש מצוה ולא האשה שנא' וכבשה חסר לשון יחיד איש דרכו לכבוש וכפי' רש"י או כפי' מהרש"ל שכופה לאשה בתשמיש ואין האשה יכולה לכופו שאין קישוי אלא לדעת וסבירא לי' לת"ק דאע"ג דנאמר פרו ורבו לשון רבים תירצו התוספת ההוא לברכה ר"ל לכל העולם בכלל ור"י ב"ב סבירא לי' אף האשה מצוה שנאמר פרו ורבו לשניהם והלכה כת"ק דאין האשה מצווה בביאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידי וכו' מוציאה בגט ודין כתובה בטור אה"ע סי' קכ"ד חלוקי דינים ודין גבורת אנשים שם. ומצוה זו היא אחת מתרי"ג מצות המוטל על כל א' מישראל ויש לי מקום עיון בזה על הרמב"ם שכ' מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ולא נשא אשה אין בידו עון וכו' הא תרי"ג מצות מוטל על כ"א מישראל וזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד ואומר אין לי אלא תורה. וביותר ק' להראש דפליג על הרמב"ם בדין קודם נזה שאם עוסק בתורה ומתירא וכו' מותר מאחר שעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכ"ש ת"ת וכ' הראש קצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן להתבטל מפריה ורביה כל ימיו רק בן כ' שנים עכ"ל וק' הא בן עזאי טעמא קאמר מה אעשה נפשי חשקה בתורה אפשר שיתקיים ע"י אחרים וא"כ למה לא שייך זה ע"י אחר ג"כ כשחשקה נפשו בתורה וכהרמב"ם כי אם לומר מאחר שהוא מ"ע מתרי"ג מצות מהיכי תיתי לפטרו ולעסוק בתורה יותר משאר מצות ואנן איפכא מצינו בהני תנאי שביטלו ק"ש דמיקרי תורה כדאיתא במנחות הקורא ק"ש וכו' וביטלו ק"ש כדי לפקח בצרכי כלה כדאיתא וא"כ יותר הי' זה קשה על בן עזאי גופא איך נפטר ממצות פ"ו ועוד קשה שלא הקשה בש"ס זה לבן עזאי גופא דסתמא כתיב פרו ורבו הגם דקושיא זו על הש"ס לק"מ דהתוספת הקשו ביבמות בד"ה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרי' והא בסוטה דף ד' דנשא ברתי' דר עקיבא בשלמא ללשנא קמא דנשא וגירשה א"ש די"ל דעבדה ליה הכי מן האירוסין עיין בכתובות דף ס"ג בתו' דמשני כך. ופי' מהרש"א דברתי' דר"ט עבדה ליה הכי שנתנה לו רשות כר' עקיבא שלמד כ"ד שנים ברשות אשתו וכו' א"כ י"ל דלמד ברשות ועדיין היה דעתו לקיים פ"ו אלא שמת בקצרות שנים ונק' בן עזאי וכמבואר בסנהדרין פ"ב הדנין לפני חכמים וכ"כ הרב פ"ב דאבות יעו"ש אך להרמב"ם שפסק רשות לבטל בוודאי צריך טעמא ונ"ל דדייק רמב"ם מדמשני אפשר לעולם שיתקים ע"י אחרים ואי ס"ד כנ"ל הא גם הוא יקיים מצוה זו ועל ידו יתקיים אלא שמתאחר וכמו שעשה ר"ט שפי' כ"ד שנים ללמוד תורה אלא ש"מ שאין דעתו כלל להחזירה והראיה שגירשה ומאי טעמא לא פי' כך בלא גירושין וכ"ת ותיקשי לבן עזאי גופא מ"ש מצוה זו לפוטרו ע"י עסק התורה יותר משאר מצות ונ"ל דדייק ממצוה זו דפתח בלשון רבי' פרו ורבו וסיים בלשון יחיד וכבשה בשלמא לר' יוסף דלא נפקא לי' מצות פ"ו מפסוק פרו ורבו ופסוק זה פ"ו לא נאמר רק לברכה א"ש משא"כ לת"ק דסבי' לי' פסוק זה למצוה נאמר ויליף מן לשון יחיד וקשה הא כתיב פ"ו בפסוק זה לשון רבי' אלא ש"מ דאתא ללמדינו דאין מצוה זו מוטלת על כל איש פרטי משום הכי נאמרה לרבי' בכלל פרו ורבו שאם מתקיים מצוה זו ע"י אחרי' רשאי לבטל לכך כתיב וכבשה לשון יחיד וכתיב פרו לשון רבי' כנ"ל והשתא לפ"ז נוכל לומר דרב יוסף לא פליג אלא לפרש דלא תיקשי כנ"ל דרישא דפסוק לשון רבים וסיפא לשון יחיד לכך אמר פסוק אחר דגלי לן קרא כאן פרה ורבה בלשון יחיד ש"מ דמה שנאמ' שם לרבים היינו דנאמר אבל מי שחשקה נפשו בתורה רשאי לבטל ויתקיים ע"י אחרי' ואין צרך לתירוץ התוספת דלק"מ וכ"ת באמת מה טעם מצוה זו דוקא לפטור ע"י התורה יותר משאר מצות דלא מצינו בשאר מצות רק בזה. דכתב הרמב"ם מובא בט"א ה"ע ס' כ"ה וז"ל אמרו יפנה אדם מחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב פנוי מחכמה עכ"ל. ושמעתי בשם קדמון אחד שזהו שאמרו חכמינו ז"ל שאבותינו היו עקרים מצד דבקותם בו י"ת ובתורתו לא נמצא בם תאות המשגל וכו' א"כ הם ב' הפכים דביקות התורה מבטל תאות המשגל בפ"ו וע"כ לא נברא העולם אלא בשביל התורה ומי שדבוק בה תמיד ע"כ פטור ממצוה זו ולכך מתנה מצות פ"ו לכל כללות העולם וז"ש מה אעשה שנפשי חשקה בתורה שמחמת דביקות תורה אי אפשר לו לקיים פ"ו לכך גירשה אחר שנשאה ורמב"ם לשיטתי' אזיל שגם בזה הזמן אם יש מי שנפשו חשקה בתורה ונדבק בה תמיד כמו ב"ע רשאי לבטל והראש סבירא לי' שאם בימי התנאי' לא נמצא דבוק בה כ"כ בתורה רק ב"ע מכ"ש בזמן הזה שהוא יוהרא כמו שמצינו לענין ק"ש לחתן וכו' ושאני ב"ע דכתבו המפרשים אביך במה זהיר טפי כי בזה נודע מה שנפשו חשקה יותר באיזה מצוה ע"כ בא לתקן בזה העולם זה המצוה דווקא וזה שאמר נפשו חשקה מסתמא בשביל זה באתי לתקן ויתקיים העולם בפ"ו ע"י אחרים לכך אמר דווקא בן עזאי הי' פטור ולא אחר ומכ"ש בזמן הזה וק"ל. איברא נ"ל מ"ש נפשי וכו' הא רמז דרך לעבודת ה' ויבואר זה ע"פ משנה בר"ה והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים הי' מתגברין ואם לאו היו נופלין כיוצא בדבר אתה אומר וכו' זה ענין תמוה מה ענין הרמת ידי משה להסתכלות ישראל וגם דפתח במשה וסיים בישראל ושאר הספיקות נ"ל ע"פ ששמעתי מהרב המוכיח מו' אריה ליב גלינ"ר פי' המשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' דיש בכל מצוה שעושין יחוד שם הוי"ה וזה תכלית הכל שכל מה שאדם עושה הן בגשמי הן ברוחני יהי' כוונתו לייחד ד' אותיות הוי"ה ואין לך שום דבר קטן או גדול בכל העולמות אבי"ע שאין בו ד' בחי' הנ"ל והוא כי בכל דבר יש יראה ואהבה מתחיל למטה בענין היראה חתול ועכבר וזאב עם גדי ואימת ויראת גבור על החלש הן בחיות ועופות הדורסין ובבני אדם שהם פגעים רעים עד שנמשך זה בכל העולמו' עד למעלה מעלה שהוא שורש היראה לכל היראות הוא יראה מפני פחד ה' והדר גאונו וכן בחי' אהבה הוא בכל עולמות מלמטה למעלה אהבת אכילה ושתי' ומשגל וכל תאות העה"ז בכל חיות ועופות ובני אדם למעלה שורש כולם הוא אהבת הבורא והנה האדם לפי' בחירתו יש מדבק עצמו אל אהבה ויראה הגשמי למטה בתאות המשגל ויראת אדם זה מזה ואין רצונו במושכ' אך אדם השל' שהוא מדבק עצמו אל שורש האהבה והירא' הוא הנבחר מכולם והוא מברר ומעלה המדות להדביקם בשרשם שהוא הפנימי לכולם כי יראה ואהבה שבעולם הבריאה הוא הפסולת של אצילות וכן יראה ואהבה של יצירה הוא הפסולת של בריאה וכן של עשיה הוא פסולת וזבל של יצירה. הג"ה ומזה יקח מוסר איך כשעוסק בתורה ותפלה ומהרהר בעסקי העה"ז שהוא פסולת וזבל כנגד יצירה מכ"ש נגד אצילות שהיא תורה ותפלה ע"כ. והנה אהבה נמשך מי' של שם הוי"ה ויראה נמשך מה של השם וקודם כל מצוה צריך ללמוד הדין של המצוה שידע על בוריו וגם שיאמר בפה מלא הריני עושה לקיים מצוה פלוני הרי ו' של השם בסוד קול ומעלה המצוה עצמה ה' אחרונה שבשם הנק' דיבור ובזה נשלם השם כשעושה מצוה בסדר הזה והנה הוי"ה בחילוף מצפ"ץ וא"כ מצוה הוא שם הוי"ה ממש כי י"ה הוא מ"צ ואותיות ו"ה של השם הוא כפשוטו. ובזה יובן כל העושה מצוה אחת ר"ל שמחבר ד' אותיות של השם שהוא אותיות מצוה שיהי' אחת דהיינו באהבה ויראה וקול ודיבור שעושה המצוה לייחד ד' אותיות השם לאחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ודפח"ח וא"כ באמת קאי על כל המצות וק"ל ובזה נבוא לביאור הנ"ל דנודע מפסוק ותהי עליו יד ה' שהוא השראת שכינה והטע' שנק' יד ה' שהוא כמו ידות נדרים יד לכלי כך היא כלי אומנתו של הקב"ה וזהו יד ה' שהיא מתפשטת בד' עולמת אבי"ע כי באצילות י' של השם ושם ע"ב ומלכות היא ה' אחרונה שבשם ע"ב ששם אהבה ובריאה ה' ראשונ' של השם ושם ס"ג ומלכו' ה' אחרו' שבשם ושם יראה וביצירה ו' של השם ושם מ"ה ושם קול ובעשיה ה' אחרונה ושם ב"ן ושם המעשה של המצוה וכשאדם עושה מצוה בדחילו ורחימו וקול ודיבור אזי מרים ומעלה כל המדריגות של כל העולמת אבי"ע להדביקן בשרשן ולייחדן יחוד גמור בלי התלבשות כלל שהוא לבושין דקדרות בתוך הקליפה כי יתפרדו כל פועלי און כנודע. ובזה יובן כי נודע משה הוא בעלה דמטרוניתא והוא בסוד הדעת המבריח מן הקצה אל הקצה והוא הכלל של ס' רבוא שבדורו וז"ש והיה כאשר ירים משה את ידו ר"ל שמחה הוא לפניו יתברך כמשמעות לשון ו' היה כאשר ירים משה את ידו שהוא עליות השכינה הנק' ידו עם ד' עולמת אבי"ע שהוא כשמסתכלין ישראל כלפי מעלה שמתדבקין בשורש היראה והאהבה שהוא למעלה שאז יש בירור ועליה לכל העולמות וז"ש שמשעבדין את לבם שהוא עיקר התאוה כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם שעיקר תאותם הוא בלב ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים ואינן שמין את לבם לאהבה גשמית ויראה חיצונית כי אם לאהבה ויראה שהוא למעלה אז מתגברין ועולין על האומות כמידתן ואם לאו שהן מתאוין לדברים שהם למטה לכך הם נופלין ועד"ז עשה לך שרף וכו' וא"ש. ובדרך היותר פנימי נ"ל והיה כאשר ירים משה ידו הוא אותיות יו"ד ונודע מ"ש בזוהר וז"ל מני' דכר ונוקבא ו"ד וכו' איתחזי יוד כללא דיה"ו וכו' ע"כ. ובס"י אמ"ש שנברא בו העולם הוא סוד ו' צירופי יה"ו וכו' ג' קווין ימין ושמאל ואמצעי סוד אבות הן המרכבה הנק' חשק רק באבותיך חשק ה' והוא ג' קוצין שביו"ד עילא ותתא ואמצעיתא סוד ג' טיפין ג' מוחין חב"ד שהוא ע"ב ס"ג חו"ב מ"ה וב"ן ח"ג והן ד' אותיות הוי"ה וכמ"ש בפ' בראשית יעו"ש הרי כי שם הוי"ה הוא שורש הכל לכל העולמת אבי"ע וי' שהוא חכמה הוא שורש השורש שבו הוי"ה וז"ש כולם בחכמה עשית וגם ברורי הניצוצין והעלאת הרפ"ח שבד' עולמת במחשבה אתברירו כנודע. והנה האדם הוא עולם קטן ויש בו משה ואהרן ומצרים והשלם שיש בו דעת לחבר כל המדריגות של בני דורו להעלותן ולהדביקן בשרשם שכולל את עצמו עמהם נק' משה שהוא כולל בעצמו כל בני דורו ונק' דעת דור דעה. ואדם רשע נק' קטן שאין בו דעת.

ובזה יובן והיה כאשר ירים משה ידו שהוא יו"ד שהוא כולל ג' קוין שבהם ד' מוחין שבד' עולמת וד' אותיות הוי"ה שגרם יחוד וחיבור כל העולמת והעלן והדביקן בשרש השרשים שהוא יו"ד חכמה שהיא אהבה פנימית שהוא בלב המתפשט מן ל"ב נתיבות חכמה וז"ש דמשעבדין את לבם ר"ל כל העולמת הכלולין בלב שמתפשטין מן ל"ב נתיבות חכמה המשעבדין לאבי' הם שבשמים חכמה אבא ומתגלה בז"א שנק' שמים שהוא בחי' משה יסוד אבא בלבוש יסוד אימא שבתוך ז"א שהמדבק א"ע לשורש השרשים לכך משה הדביקן נמצא ל"ק פתח במשה וסיים בישראל כי בחי' משה ובחי' ישראל שהוא בשרשו שהוא אביהם שבשמים הכל בחי' א'. ובזה יובן צחות לשון בן עזאי כי ד' אותיות הוי"ה הוא בכל הנבראים והנוצרים והנעשים כמו שכת' בשערי קדושה וניקוד שלו הוא חש"ק כמ"ש בתיקונ' דף י"ו כי בי חשק ואפלטהו יעו"ש והנה אדם דעשיה מיחד שם הוי"ה בעשיה ואדם ששורש נשמתו ביצירה מיחד שם הוי"ה ביצירה וכו' וז"ש נפשי חשקה בתורה כי נפשו הוא שרשו מיסוד אבא ששם התורה ועשה יחוד שם הוי"ה שהוא חשקה בתורה דייקא והש"י יכפר אם שגיתי כי לכבודו נתכוונתי דמסתמא היה שרשו שם במקום שהי' יכול לדבק ולייחד שם כנודע העולה מזה שאם הי' איש פרטי גם עכשיו שיעשה שם יחוד ג"כ הי' פטור מיחודי המצוה שבעולמת שלמטה אלא שאין אדם רשאי לסמוך ע"ז דמיחזי כיוהרא כמ"ש הפוסקים הראשונים היו פטורין מתפלה שהיה תורתן אומנתן כמו רשב"י וחביריו משא"כ עכשיו אבל לענין עונש ודאי קמי שמיא גליא שאם עשה יחוד בתורה למעלה למעלה ועי"ז לא נשא אשה לקיים מצוה ליחד שם הוי"ה בעולמת שלמטה וודאי אין בידו עון. ובזה יובן צחות לשון הרמב"ם וגם ל"ק על הטור דהל"ל כת' הרמב"ם כדרכו בכל מקום ושינה כאן וכתב לשון הרמב"ם שהוא לתרץ קושיות הנ"ל מן לשון הרמב"ם שכ' ואם עסוק בתורה וטרוד בה וכו' מותר להתאחר וכו' מי שחשקה נפשו בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון וכו' עכ"ל הרי שמדייק שלכתחלה לא יסמוך ע"ז ואם עבר ולא נשא מחמת דביקות התורה כבן עזאי אין בידו עון כי קמי שמיא גלי אי עשה היחוד כבן עזאי אין עון וכנ"ל. וא"ש דהראש לא פליג לענין דיעבד שיהי' בידו עון כי קמי שמיא גליא רק פליג ברישא דא' לדינא מותר לכתחלה להתאחר כדי שילמוד ופי' ע"ז ואמר קצבה לזמן האיחור לא ידענא שלא יתכן שיתבטל מפ"ו ויסמוך על שהוא כבן עזאי דגם בימי התנאים לא מצינו כן כבן עזאי ואיך יסמוך עכשיו בזה לעשות כבן עזאי לכתחלה ודוק. ושפיר לא פליג הראש בסיפא וגם הש"ע יפה עשה שכתב לשון הרמב"ם ממש לענין דיעבד שאין בידו עון מה שאין דרך הפוסקים בזה רק ליכתוב לדינא ולא לענין עון. ולפי מ"ש א"ש.

ובזה יובן כוונת הפסוק וטעם המצוה זו לפי הנ"ל פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה שהוא כפל במלות שונות מבואר בדרושים פ' ויתי מ"ש בזוהר מפקודי אורייתא נעשין לבושי נשמתא וכו' וז"ל והענין כי נעשו ג' לבושין ממעשה המצות והם סוד ג' צללין וג' לבושין הם בג' עולמות לבוש הנפש בעשיה בג"ע הארץ ולבוש הרוח ביצירה לבוש הנשמה בבריאה וזהו ממעשה המצות ומן הכוונה נעשה ג"כ ג' לבושין לשבת וי"ט שעולין נפש ורוח להתקשר בנשמה וכו' ומן התורה נמשך שפע מזון מן הדבור נמשך מזון לנפש רוח ונשמה בהיותם למטה בג"ע הארץ ומן סוד התורה נמשך שפע מזון לנשמה כשהיא למעלה בג"ע העליון בכסא הכבוד וזהו שאמר יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי וכו' יעו"ש. נ"ל שלזה צריך ד' מיני לימוד פרד"ס להמשיך ד' מיני שפע מזון כמו ד' לבושי מהמצוה כך מהתורה ג' לבושין הוא בע"ה והגוף הוא לבוש להנשמה בעה"ז כך התורה הוא בד' בחי' פשט לחיי העה"ז להגוף כי הוא חייך וארך ימיך בעה"ז [וע"ד הלצה כי ע"י הפשט מתפאר נגד בני אדם ויש לו תענוג בחיי העה"ז] ורמז דרוש וסוד הוא מזון ושפע לנפש רוח ונשמה. ובזה יובן פרו ורבו הוא שיהי' לו שכל מוליד ולא שכל עקר ור"ת פרו רבו הוא פשט רמז נגד ב' בחי' של פרדס וגם ד' של פרדס שהוא דרוש אמר ומלאו את הארץ ע"ד הלצה ע"י הדרו' שדורש ברבי' מלא את הארץ שיצ' טבעו בעול' ונגד סוד אמר וכבשה לשון יחיד כמו כבשים ללבושיך שיהא כבושים תחת לשונך שלא לדרוש ברבים וז"ש האיש דרכו לכבוש מי שנק' איש דרכו לכבוש ר"ל אפילו בנגלה אינו מתפאר ומפרס' את עצמו כי דרכו לכבוש תחת לשונו הכל ומכ"ש סוד וק"ל.

וכבשה. חָסֵר וָי"ו לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַזָּכָר כּוֹבֵשׁ אֶת הַנְּקֵבָה, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית, וְעוֹד לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָאִישׁ שֶׁדַּרְכּוֹ לִכְבֹּשׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא הָאִשָּׁה: