בראשית ב:ב מפרשים: רש"י, דברי דוד, אדרת אליהו ובכור שור

ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:

ויכל ביום השביעי כו' ונראה כאילו כלה ביום השביעי. לא שהתורה נתכוונה לומר ביום השביעי כפי שהוא דעת בן אדם אע"פ שטועים בזה, אלא דה"ק היה מצומצם כך בסוף יום ששי עד שהיה נראה כך בעיני בן אדם שהוא שביעי ונראה טעם הצמצום בזה להקל על ישראל בעשיית מלאכה בבין השמשות דלא ליחייבו, עליה עד יום השביעי בבירור מן התורה אלא מדרבנן הוה תוספות מחול על הקודש בשבת, וא"ל מנלן לפרש כן דילמא אה"נ קצת בהתחלת יום שביעי היה זה כמו אך ביום ראשון תשביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ד') דמשמע ששהא שעה אחת בו ומכח זה רמינן עליה מקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא כו', וי"ל דדייק כאן מדאמר ויהי בקר יום הששי ויכלו השמים ש"מ שתיכף אחר ששי כלתה המלאכה באת מנוחה וכלתה ונגמרה המלאכ' ש"מ דהמנוחה נמי נקראת מלאכה:

ויכל וכו' ההבדל בין כילוי לשביתה הוא. כי שביתה מונח להורות על העדר המלאכה והפסק באמצע מלאכתו. וכילוי נאמר על גמר מלאכה הוא רגע אחר גמר המעשה כי אין ניכר גמר המעשה אלא אח"כ כשאין עוד לעשות. לכן מן ההכרח לאמר ויכל וישבו'. אלו נאמר ויכל הייתי אומר שכלה את מלאכת הנזכרים. ואח"כ התחיל מלאכה אחרת לכן נאמר וישבות המונח על העדר והפסק באמצע המלאכה. לכך לדורות נצטוינו. כאשר יגיע שבת לפסוק באמצע ושלא לחשוב על מלאכת חול איך לעשות עוד.