וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
ברטנורא
לא מות תמותון דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה וכו'. קשה שהרי לא אמר הקב"ה שימותו בנגיעה אלא אמר כי באכלם ממנו מות ימותו י"ל שהיו סבורין שהאילן עצמו היה סם ממית בטבע ושמה שאמר לו הקב"ה ביום אכלך מות תמות ירצה בזה תמות מפני היותו ממית בטבע כמו סם המות לא שימיתם הוא יתברך על זו העונש ולפי' כיון שנגעה בו ולא מתה עלה בדעתה דבר הנחש שכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. קשה שהרי הקב"ה אמר להן שימותו ביום אכלם ואם לא מתה עתה לאלתר אולי תמות לאחר שעה. י"ל שהואיל שחשבה שהוא סם המות בטבע חשבה שיבא לה איזה חולי לאלתר כדרך השותים סם המות שמתנפחין ומתנונין והולכין או ששכחה דברי הקב"ה ועלה בדעתה שאמר לה ברגע אכלך ממנו מות תמות כשם שטעתה במה שלא אמר לה ולא תגעו והיא הוסיפה בדבריו כן טעתה גם בזה:
בכור שור
כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כלו' דע כי סופך למות. מות תמות שלא תנצל מן המיתה לעת קץ, ולא אמר שבאותו יום ימות:
ברכת אשר
"...כי ביום אכלך ממנו מות תמות". מכאן שהאיסור על אכילה מעץ הדעת קדם לבריאתה של חוה, כלו' היא לא שמעה עליו מפי הגבורה, ואולי יש בזה משום מקצת טענה לטובתה של חוה. (פ' בראשית תשס"ה)