בראשית ב:א מפרשים: אדרת אליהו, אלשיך, חזקוני ודעת זקנים

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. הודיע לנו התורה כשם שיש צבא הארץ אשר נבראו בששת ימי בראשית צבא השמים:

ויכלו השמים והארץ כו'. הנה פסוק זה יראה חולק על שאחריו. שאומר ויכל אלהים ביום השביעי. ועוד למה פה אומר ויכלו כדבר הנכלל מאליו. ואח"כ מייחס הדבר אל האלהים. ואם הכל ענין אחד. מלת אלהים מיותרת. ועוד כי פסוק מלא הוא כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. וכן בזה הוא או' וישבות כו' ואיך יאמר ויכל אלהים ביום השביעי. ועוד או' מלאכתו אשר עשה מיותר. ומה גם עתה שני פעמים. ומי לא ידע כי על מלאכתו אשר עשה ידבר. ועוד אומר ויברך ויקדש. שאמרו רבותינו ז"ל (שם פי"א) ברכו במן וקדשו במן. שהוא כי המן היה לחם משנה וקדשו שלא היה ממטיר מן בשבת. וקשה מה צורך להזכיר ענין המן בזה. ועוד או' כי בו שבת כו' הוא האמור כבר. וכן אומרו אשר ברא אלהים לעשות. הוא מיותר ובלתי מובן. כי הוא עשה ולא ברא לעשות:

אמנם הנה רז"ל הקשו ויכל אלהים כו' והרי נאמר כי ששת ימים כו' אלא ויכלו השמים כו' והיה העולם חסר מנוחה בא שבת באת מנוחה ע"כ והלא יראה שאינו מתרץ כלום כי הנה אין המנוחה מלאכה. אך להבין מאמרם נשים לב אל מאמר הכתוב באו' שב וינפש. מה הנפשה היא זו. כי גם שאמרו רז"ל כיון ששבת וינפש שנסתלקה נפש יתירה. אסמכתא הוא ואין זה פשוטו של מקרא. וכן באומרו וינח ביום השביעי. היל"ל ונח. או ושבת: