בראשית ד:כג מפרשים: מדרש לקח טוב, רש"י, אדרת אליהו וברטנורא

ואל משה אמר. זה דומה לויאמר למך לנשיו עדה וצלה [וגו׳] נשי למך האזנה אמרתי (בראשית ד כג), נשי למך ולא אמר נשיי.

שמען קולי. שֶׁהָיוּ פּוֹרְשׁוֹת מִמֶּנּוּ מִתַּשְׁמִישׁ, לְפִי שֶׁהָרַג אֶת קַיִן וְאֶת תּוּבַל קַיִן בְּנוֹ, שֶׁהָיָה לֶמֶךְ סוּמָא וְתוּבַל קַיִן מוֹשְׁכוֹ, וְרָאָה אֶת קַיִן וְנִדְמָה לוֹ כְּחַיָּה וְאָמַר לְאָבִיו לִמְשֹׁךְ בַּקֶּשֶׁת וַהֲרָגוֹ, וְכֵיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא קַיִן זְקֵנוֹ הִכָּה כַּף אֶל כַּף וְסָפַק אֶת בְּנוֹ בֵינֵיהֶם וַהֲרָגוֹ, וְהָיוּ נָשָׁיו פּוֹרְשׁוֹת מִמֶּנּוּ וְהוּא מְפַיְּסָן:

כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי: פצע הוא מכת חרב וחבורה הוא מכת אבן. ויצרו של אדם מתגבר עליו בשני אלו בתאוה וכעס. בילדותו הולך אחר תאות לבו והיא נקרא אז לב האבן שקשה כאבן לפרוש ממנו ובימי העמידה מתגבר עליו בתאות לבו ורב כעס ומכאובים ואז נקרא ברזל שמתפעל בקל לחמם מאש הגאוה והכעס וזהו כוונ' רז"ל אם פגע בך מנוול זה (סוכה דף נ"ב) משכהו לבה"מ אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ פי' אם אבן הוא שנמשך בתאוה נימוח במי התורה שנא' אבנים שחקו מים (איוב כ"ב) ואם ברזל הוא שקל הוא לכעוס מתפוצץ ע"י אש התורה שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכן מאמר למך הוא משל על יצה"ר איש הרגתי לפצעי במכת חרב של ברזל היינו כעס וילד לחבורתי מכת אבן היא התאוה בילדותו של אדם: