וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
מחוקקי יהודה; קרני אור
[ה] וקרוב לזה פי' רנה"ו בהבדל שבין הולך למתהלך, כי ההולך נזכר על השם פניו ללכת אל מקום אחד שחפץ ללכת שם, ובכל הדרך אין לו עסק רק ילך עד הגיעו אל המקום שצריך להיות שם, כמו "הולך עמם לשלחם (למטה יח טז) ואין כן מתהלך שאינו על החפץ למקום אחר ממה שהוא בו, כי אם על ההליכה לבדה, והוא נשאר במקום אחד, פעם מתהלך כה, ופעם מתהלך כה, כפי שירצה כי יש לו חפץ בהתהלכות הזה, וכן אם יקום והתהלך בחוץ (שמות כא יט) כדרך הנרפאים שמתהלכים להרגיל עצמם בהליכה ובאויר המקום, וכן נופל לשון זה על תנועת מחשבות הנפש כי גם הם הולכות, וזהו ויתהלך חנוך את האלהים שהיו כל מחשבותיו בדרכי האלהים, חושב בגדולת השם כפי שהתברר לו, וממין זה כולם הסמוכים אל השם וכתובים אצל האדם, כמו "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו" (למטה מח טו) "את האלהים התהלך נח" (למטה י ט) "התהלך לפני והיה תמים" (למטה יז א):