וַֽיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃
מלבי"ם
ויהי לשבעת הימים. מ"ש מן פסוק ז' עד כאן היה עקר כוונתו להבדיל בין שני הצוויים, בין מה שצוה אותו ז' ימים קודם בשם הוי"ה ובין מה שהיה ביום המבול בפקודת שם אלהים, ועתה מתחיל עקר הספור לספר בפרטות מה שנעשה ביום שהתחיל המבול ומן הוא והלאה, ואגב מבאר שהמבול בכללו לא היה דבר טבעי ולא ע"י סבה טבעיית רק ההשגחיי שהרס ה' את הטבע ושינה סדרי מעשה בראשית. א] ויהי לשבעת הימים, שהדבר שיגלה ה' לנביא טרם בואו ומגביל זמן בואו מבואר שאינו טבעיי רק השגחיי וע"ז אמר שהיה מצומצם לשבעת הימים. ב] ומי המבול היו על הארץ, שלא הוחל כדרך גשם הטבעי שבא תחלה לאט ואח"כ בשטף, רק תיכף בהחלו היה מי מבול בולל ומבלה כל:
תורה תמימה
ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, אמר רב, אלו ימי אבלות של מתושלח ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורעניות לבא הנראה דהספדן לאו דוקא, דהא בני דורו רשעים היו ובודאי לא הספידוהו, אלא ר"ל זמן הספדן, דהיינו ז' ימי אבילות, וכמ"ש במו"ק כ"ז ב' שבעה להספד, וכ"מ בתוספתא סוטה פ"י צדיק בא לעולם מגין מפורעניות, ולא רק בחייהם מגינים אלא גם במיתתם, ומביא דרשא זו, הרי דהזמן עצמו מגין, וכ"מ במדרשים דיום הפור של המן חל ליום ז' אדר, יום פטירת משה, והמתין עד אשר יעברו ז' ימי אבילות, מפני שאותו הזמן מגין מפורעניות, וע"ע בדרשות הבאות דרשות שונות לשיעור שבעת הימים האלה. .
(סנהדרין ק"ח ב')
(סנהדרין ק"ח ב')