וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃
רש"י
ואך את דמכם. אַעַ"פִּ שֶׁהִתַּרְתִּי לָכֶם נְטִילַת נְשָׁמָה בַּבְּהֵמָה, אֶת דִּמְכֶם אֶדְרֹשׁ מֵהַשּׁוֹפֵךְ דַּם עַצְמוֹ:
דברי דוד
ואך את דמכם אדרוש, מהשופך דם עצמו יש לתת טעם היאך תלה מיתת עצמו בהיתר נטילת נשמה של הבהמה כל דם רציחה היה לו להזכיר כאן שלא ידמה אדם ובהמה. ונראה בדרך זה שהבהמה היא של הקב"ה והיתה אסורה לאדם בשפיכת דמה אלא שהקב"ה ויתר לנח שישפוך דמה א"כ הכי נמי למיתת עצמו דהו"א כיון שהוא ממית לעצמו מי מוחה בידו קמ"ל:
אלשיך
ואך את דמכם כו'. אחר או כי בהיות האדם צדיק שלא חטא על הנפש. שמוראו תפול על הב"ח. הנמשך מזה כי אשר חטא על הנפש וקלקל צלם אלהי' מעל פניו. כי ימשלו בו חית השדה. ע"כ אמר ואך את דמכם לנפשותיכם. שהוא אשר הפיל עצמו לחיות. שהיתה מיתתו מיד כל חיה. אדרשנו מיד עצמו. שאתבע ממנו דמו ולא יפטר. על כי לא שלם בצלם אלהים והיה כבהמה. כי אז לא יבצר שתשלוט בו. כי הלא הוא השחית צלם אלהים מפניו. וכן מיד איש שהוא אחיו כיוצא בו. איש שהוא חשוב בעל צלם אלהים. אל אפטור את הממית לבל יחסרון שנים חשובים. כי אם אדרוש את נפש האדם. ולא עוד כ"א שופך דם האדם באדם מיניה וביה. שהוא המלבין פני חבירו. דאזיל סוקמא ואתי חוורא. דמו ישפך. ואל תתמה איך יחייב את ראשו מי שלא הוציא נפש ממש. כי הלא בצלם אלהים שעל הפנים. עשה את האדם. שבלעדי זה נמשל כבהמה. ועל כן בהלבין הפנים אשר שם הצלם אלהים. חייב מיתה. כי פגם במקום צלם אלהים: