בראשית ט:ח מפרשים: אלשיך, רמב"ן, אבן עזרא והעמק דבר

ויאמר אלהים כו' ואני כו'. ראוי לשית לב אל או' לאמר. כי אינו בעצם לאמר לזולת. ועוד או' ואני. מה ענין הוי"ו בתחלת הדבור. ועוד אחרי אומר הנני מקים וכו'. למה חזר ואמר והקימותי את בריתי וכו'. ועוד או' ויאמר אלהים. כי אחר שעודנו מדבר הוא יתברך. למה או' ויאמר פעם שנית. ועוד או' זאת אות הברית כו' למה לא נזכר מתחלה. וגם או' פה לדורות עולם. והנה גם האמור בפסוק הקודם. הוא לדורות עולם. באומרו ולא יכרת כל בשר. ועוד למה לא נזכרו דורות עולם כי אם בזה. ועוד שאחר אומרו את קשתי נתתי בענן וכו'. למה חזר. ואמר והיה בענני ענן וכו'. ועוד אומרו וזכרתי וכו' כי ענין זה כבר יובן מהאמור למעלה. ועוד או' והיתה הקשת בענן הרי נאמר למעלה. ועוד אומרו וראיתיה לזכור כו'. האם היא יתברך יצטרך לראות כדי לזכור. ועוד אומרו ויאמר אלהים אל נח כי הלא עודנו ית' מדבר. ולמה אמרו יאמר פעם שלישית. ועוד או' למעלה ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. ופה לא הזכיר בניו. ועוד כי פסוק זה נאמר למעלה כמה פעמים. ועוד דרך כלל ראוי לדעת על מה זה נזכר בענין. ברית שבע פעמים. וגם איך ע"י הקשת הזה נזכר הברית. מבלתי נכנס אל דרך הסוד:

והנה אל ענין האמור שבע פעמים. יתכן על כי זאת אות הברית מקיים כל מה שנברא בו' ימי בראשית. והענין לפי פשוטו כי הנה בקשת כמה גוונים. כמפורש בס' הזוהר (פ' נח דף ע"א) ירוק. סומק. וחיור. וספיר. ויהיה כי הענין רמז אל חשך הצרה המתעתדת לבא. בעון הדור באודם מדה"ד. הדורך קשת משפטו לירות חצים של פורענות. אך מה עושה הוא יתברך. שם לעומתו מדות חסד ורחמים. וממזג האודם. ומגין על הארץ ועל הדרים עליה. וזהו היות כמין ד' קשתות סמוכות זו לזו לדרוש. כי האודם היה כקשת דרוכה. לולא הוא יתברך הקיף קשתו בקשת לבן של מדת חסד סמוך לו. וגם ירוק ככרתי שהוא מעין מדת רחמים כנודע. וגוון אבן ספיר שהוא רמז אל מדת הדין הרפה:

וכללות הענין כי הנה כנגד ב' מדה"ד החזקה והרפה. בין יהיה הרוגז מזו או מזו. מצרף הוא יתברך הלבן של חסד. נגד החזקה. והירוק ככרתי של רחמים נגד הרפה. ובזה לא יתקרבו ב' מדות הדין להיות מתקרבין ומתקבלין דא מן דא לפעול הרוגז. כי בקשת יתמוגו בחסד וברחמים. וזה ענין מאמרם בב"ר (פ' ל"ה) וז"ל בין אלהים הוא מה"ד של מעלה. ובין כל נפש חיה זו מה"ד שלמטה. שלמעלה מה"ד הקשה. שלמטה מה"ד הרפה. ע"כ. והוא מ"ש ודי למבין: