בראשית יב:יא מפרשים: פני דוד, אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), רש"י ודברי דוד

אפשר במ"ש בס' דרוש שמואל משם מהר"ם ריקאנטי ז"ל כי אברהם ידע שלא תתעבר שרה ולא בא עליה עד שנתבשר שיהיה לו זרע ונתעברה מביאה ראשונה עכ"ד והיא הקדמה מחודשת היא נפלאת בעינינו. וכפי' זה יבא הכתוב פשוט כי כיון שלא היה אברהם אבינו עליו השלום נוהג עמה אשות לא היה מביט בה וז"ש הנה נא על ידי מעשה שהיתה בדרך עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את מה שלא ידעתי מקודם וכו' אמרי נא אחותי את כי את עמי כאחות שאיני קרב אליך וזהו אחותי את. ומצאתי קצת סמך להקדמה זו בשער הגלגולים לרבינו האר"י זצ"ל הקדמה ל"ד שכתב דאברהם אבינו ע"ה היה בורא נפשות לגרים בעוד שהיה פרוש מאשתו שהיתה עקרה וכו' ע"ש:

וראיתי בס' ילקוט דוד שכתב ק' היאך היה אברהם רשאי להכשילה באיסור אשת איש שאם אמר שהיא אשתו יניחו אותה ודאי שב"נ גדרו עצמן במבול וי"ל שלא עלתה על דעתו שתאמר שהיא פנויה רק תאמר שהלך בעלה למדינת הים ממילא ישלחו לאברהם אחר בעלה להביא לה גט ועל ידי זה יתנו לאברהם מתנות עכ"ל ואין דבריו נראין שהרי אמר פרעה למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה אלמא אמר שהיא פנויה או אפילו אם אמר סתם אחותי היא הם הבינו שהיא פנויה ולקחוה למשכב והוא שתק. ומעיקר' קושיא ליתא דאם היה אומר שהיא אשתו היו הורגים אותו כדכתיב בהדיא והרגו אותי דחמירא להו איסור אשת איש מש"ד. ותו דהיו יכולים לינצל קצת מאיסור רציחה שיהרגוהו בין הרבה אנשים בבת אחת דאין העון כל כך וז"ש והרגו אותי לשון רבים כי ברבים היו בהריגתו להנצל פורתא וכמו שאמר בסנהדרין דף ע"ח דהרגוהו עשרה בבת אחת לכ"ע פטורין ממיתת ב"ד. ועוד דבהריגה יעשו פעם אחד איסור ואם לא יהרגוהו יהיו חייבים על כל ביאה. ואם יאמר שהיא אחותו נשואה ובעלה הלך למ"ה לא יאמינוהו ובכח המלכות יחקרו היטב ויודע שהיא אשתו ויהרגוהו. אך אם תכף יאמר שהיא אחותו פנויה לא יבדקו אחריו. ועי"ל דאברהם מענותנותו לא היה בוטח בזכות עצמו וחשש שמא יהרגוהו אבל היה בוטח דשרה צדקת ונביאה לא תאונה אליה רעה כלל ומשו"ה לא חשש לומר שהיא אחותו דזכות שרה אלים שלא יוכלו לאונסה ולהתעולל בה:

הנה נא ידעתי. מִדְרַש אַגָּדָה עַד עַכְשָׁו לֹא הִכִּיר בָּהּ מִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, וְעַכְשָׁו הִכִּיר בָּה עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה. דָּבָר אַחֵר, מִנְהַג הָעוֹלָם שֶׁעַל יְדֵי טֹרַח הַדֶּרֶךְ אָדָם מִתְבַּזֶּה, וְזֹאת עָמְדָה בְּיָפְיָהּ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא הִנֵּה נָא הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁיֵּשׁ לִדְאֹג עַל יָפְיֵךְ, יָדַעְתִּי זֶה יָמִים רַבִּים כִּי יְפַת מַרְאֶה אַתְּ, וְעַכְשָׁו אָנוּ בָאִים בֵּין אֲנָשִׁים שְׁחֹרִים וּמְכֹעָרִים, אֲחֵיהֶם שֶׁל כּוּשִׁים, וְלֹא הֻרְגְּלוּ בְאִשָּׁה יָפָה; וְדוֹמֶה לוֹ הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא (בר' י"ט):