אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה׃
מחוקקי יהודה; קרני אור
[ה] ורוו"ה כתב כי אין מלת "את" כאן לסימן הפעול, כי אמר אחריו "ארבעה מלכים את החמשה", גם אין טעמו כטעם "עם", אמנם הוא לסימן הפועל, כמו "ובא הארי ואת הדוב" (ש"א יז לד) "ואת מלכינו שרינו" (נחמי', ט, לד) וכ"נ מן המסורה:
רש"י
ארבעה מלכים וגו'. וְאַף עַל פִּי כֵן נִצְּחוּ הַמֻּעָטִים, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁגִּבּוֹרִים הָיוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִמְנַע אַבְרָהָם מִלִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם:
ברכת אשר
"...ארבעה מלכים את החמשה". אף־על־פי שמנה תחילה את החמישה (פס' ח) ורק אחר כך את הארבעה. אין זה הסיפא אפוא המשך תיאור הסיטואציה אלא מעין סיכום־תוצאה של מצב, שהרי לכאורה היה צריך להיות כתוב להיפך: חמשה מלכים יצאו נגד הארבעה, כהמשך ל"ויצא..." (פס' ח). (פ' לך תשנ"ג)