בראשית יז:ט מפרשים: מדרש לקח טוב, תיבת גמא, בעלי ברית אברם ורש"י

באלני ממרא. שהמרה פנים באברהם. שבשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז ט) נמלך בשלשה בעלי בריתו דכתיב ענר אשכול וממרא והם בעלי ברית אברם (שם יד יג). אמר לו ענר כבר אתה זקן בן מאה שנה ואתה רוצה לצער עצמך. א"ל אשכול מה אתה הולך וממאס עצמך בין שונאיך. א"ל ממרא אי כן לא עמד לך אלהיך. הלא בכבשן האש. ברעבון. במלכים. והדבר הזה שאמר לך עשה אותו מהרה אל תעכב. אמר הקב"ה אתה נתת לו עצה לימול. חייך שאיני נגלה עליו אלא בפלטין שלך. הה"ד וירא אליו ה' באלני ממרא.

בפסוק ואתה בריתי תשמו' וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלת"ו ונכרתה כו'. בפ' תזריע ערלתו לא ספק לדחות שבת משא"כ בב"נ למה כתיב ערלתו לכאורה לומר ספק א"צ לימול וגלי קרא בב"נ ספיקו לקולא מ"ה אף למ"ד ספק מ"ה אסור לישראל ועיין פ' נח אי ספק אמ"ה מותר להושיט לב"נ ועיין בראב"ע ורמב"ן ערלתו מוכרת יע"ש. וי"ל למעט מכרת בספק הא חייב למול א"ע ודוחק. וב"נ זיי"ן מצות נהרג אף מילה ודינין בכלל אף דשוא"ת הוא עיין ר"מ ה' מלכים פ"ט ב"ק אין נהרגין ושכם נתחייבו שלא דנו יע"ש מ"מ בלא עד כרת ומיעטה קרא בספק דאין חייב כרת.

ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. יש לדקדק בפשט הפסוקים כי הם כפולים ומכופלים כנראה לעין. ונראה לפ׳ כי לגודל המצוה ולחבתה כי הוא יסוד הכל ועיקר הכל שבה נרשמו ישראל ונחתמו בחותם המלך כי הם עבדיו בני בריתו הוצרך להרחיב הענין ולהגדילו יותר מדאי לילך ולפרש מעט מעט כמו בדבר החביב שהוא סגולת מלכים שאין האדם מראהו ומודיעו ומגלהו בפעם אחת כי אם מעט מעט מגלה עד שמגלהו כלו. גם לקושי המצוה שהוא ענין קשה יותר מכל המצות כלם שהוא לחתוך האדם בבשרו ובבשר בניו הקטנים שהוא דבר שאין טבע האדם יכול לסבלו כלל הוצרך להאריך בדבר ולפרש מעט מעט כדי שיקובלו הדברים כאדם שמבקש מחברו לעשות לו דבר גדול שהולך ושואל ממנו מעט מעט שלא יהיה עליו לטורח וכמו שמצינו כשצוה אותם במצרים למול כדי שיעשו פסח. שאמרו במדרש שיר השירים בפסוק נרדי נתן ריחו כשעשה משה רבינו פסחו הופיע הקב״ה ריח טוב מבשמי ג״ע והיתה נפשם קוהא לאכול. אמרו לו משה רבינו תן לנו מה נאכל א״ל משה כך א״ל הקב״ה כל בן נכר לא יאכל בו. עמדו והפרישו נכרים שביניהם והיתה נפשם קוהא לאכול א״ל משה רבינו תן לנו מה נאכל א״ל כך אמר לי הקב״ה. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. עמדו ומלו עבדיהם. והיתה נפשם קוהא לאכול א״ל תן לנו מה נאכל. א״ל כך אמר לי הקב״ה כל ערל לא יאכל בו מיד כל אחד ואחד נתן חרבו על ירכו ומל את עצמו ע״כ. הרי לקושי המצוה לא אמר להם בפעם ראשונה שיפרישו נכרים שביניהם וימולו עבדיהם ועצמן. שלא יהיה הדבר כבד עליהם אמר להם מעט מעט בהדרגה תחלה נכרים ואח״כ עבדיהם. ואח״כ עצמן. ודקדקו זה רז״ל ממה שכתוב בפ׳ בא אל פרעה. זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. ואחר כל זה כתיב וכל ערל לא יאכל בו. ומן הראוי היה להקדים כל ערל לא יאכל בו שהוא מדבר בישראל עצמן. ואח״כ יצוה ענין נכרים ועבדים. אמנם נתכוין בזה למה שדרשו ז״ל שעשה להם משה ענין באופן זה בהדרגה זו כדי שיקובל הדבר. גם בכאן אפשר שנתכוין לזה הענין בעצמו ותחלה הקדים לצוות לאברהם על עצמו ורמז לו הענין ברמז. ולא פירש לו הדברים בפירוש ואמר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וגו׳. אני הנה בריתי אתך וגו׳. והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לברית עולם. וכל הענין עד ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור שכל מה שאמר עד שם היה ברמז לבד כי עדיין לא הודיעו מה היא זו הברית שאמר לו. ועתה בא לפרש לו הדבר ואמר ואתה את בריתי תשמור וי״ו מוסיף על ענין ראשון. שהוא הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו ומהו שמירתו המול לכם כל זכר כמו שפירש רש״י ז״ל. ואחר שצוהו על עצמו בפרט אמר ואתה את בריתי תשמור. חזר וצוהו על זרעו ואמר אתה וזרעך אחריך. והוצרך לומר פעם אחרת אתה ולא אמר ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך. לומר שגם הוא מצווה על זרעו להחזיקם במצוה זו ולא נאמר שהציווי של זרעו אינו אלא להם לבד. אלא גם לו צוה עליהם ופירש ואמר המול לכם כל זכר. עתה פירש מהו הברית שהיה אומר עד עתה חזר ואמר ונמלתם את בשר ערלתכם הוסיף בכאן הפריעה במ״ש את שבמה שאמר המול לכם כל זכר לא משמע הפריעה כי אם הערלה שהוא המילה. וכן תמצא באברהם כתיב בהמולו בשר ערלתו שלא היה חסר פריעה. וישמעאל שצריך פריעה כתיב בהמולו את בשר ערלתו. וזה ודאי הוא דבר קשה יותר מהמילה עצמה. וחזר אח״כ והוסיף לומר שזו המילה תהיה אפי׳ לקטן בן שמונת ימים כמו שנאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו׳. וחזר עוד לומר שגם יליד בית ומקנת כסף צריך למול. וחזר ואמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. שעם הכפל כבר אמרו רז״ל (שבת קל״ה) ללמד שיש יליד בית נימול לשמונה. ויש שנימול לאחר שמונה. ואפשר לומר ג״כ לפי דרכנו שגם יליד בית ומקנת כסף אמר בתחלה מילה סתם דהיינו מילה חתיכת הערלה. ואח״כ הוסיף הפריעה. במ״ש המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך כמו שעשה בישמעאל. ואפשר שלזה הוסיף לומר ביתך וכספך בכינוי ולא אמר יליד בית ומקנת כסף סתם. לומר שאע״פ שהוא מקנת כספך ויליד ביתך שהוא אהוב עליך צריך פריעה ולא תחוס עליו עם היותו אהוב עליך. הרס״ו זללה״ה:

ואתה. וָי"ו זוֹ מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ, וְאַתָּה הֱוֵי זָהִיר לְשָׁמְרוֹ, וּמַה הִיא שְׁמִירָתוֹ? זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ הִמּוֹל לָכֶם וְגוֹ':