וְעָרֵ֣ל ׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃ (ס)
מחוקקי יהודה; קרני אור
[יג] מפסוק הזה למדו רז״ל (ב"ר פ׳ מו, ויק"ר פ׳ כה) שהמילה באותו מקום שניכר בין זכר לנקבה, וכתב רנה"ו כפי הפשט יראה לי שהאבר הידוע הנקרא בלה״ק "זכר" וממנו הושאל על האיש, וכן נקבה שם לאותו מקום, והושאל ממנו על האשה, וע״כ כתיב וילדה זכר (ויקרא יב ב) "ואם נקבה תלד" (שם שם ה) כי מעת הלידה ניכר באותן המקומות, אם זכר ואם נקבה וכשיגדלו, ויהיו איש ואשה, יש סימנים אחרים, גם חז"ל השתמשו בשתי מלות האלו, ואמרו "בזכרותו ובנקבותו" "מעלה בזכורו" וטעם הקראו אבר זה כן, אולי שהוא מלשון זכירה, כי אין אבר באדם ישתנה מכח הזוכר לבד הוא, וזה הטעם מפורסם אין להאריך בו, וזהו המול לכם כל זכר, כל אבר זכר, וא"כ מפורש האבר שבו ימלו:
רש"י
וערל זכר. כָּאן לִמֵּד שֶׁהַמִּילָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא נִכָּר בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה (בראשית רבה):
בכור שור
ונכרתה הנפש. לפי הפשט יהא כרות ונפסק מן האחרים שחתומים לעבדים לי והוא אינו חתום ואינו נמנה עבד לי: