וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃
בן איש חי
איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל נ"ל בס"ד האשה שורשה בה"א אחרונה דשם הוי"ה אך השם יש בו ד' מילואים שהם עסמ"ב והאשה עיקרה בה"א אחרונה דמילוי ההי"ן שה"ס עשיה אך ע"י צדקותה וכשרותה תתעלה ותקבל הארה גם ה"א אחרונה דמלוי מ"ה ואם תזכה תעלה ותקבל גם מן ה"א דמלוי ס"ג ואם תזכה תעלה ותקבל גם מן ה"א דמלוי ע"ב נמצא עיקרה ושרשה בה"א דמלוי ב"ן אך ההי"ן דשאר מילואים הם באים לה בסוג תוספת ע"י כשרון מעשים וידוע כי האמהות זכו לעליות שלהם בלי הדרגות אלא זכו אל ההארות ההם כולם תכף ובזה פרשתי בס"ד הפסוק גבי לאה אע"ה ויהי בבוקר והנה היא לאה כי כל ההארות הנזכרים שהם באים בתוספת הם עולים מספר לו שהם ה"א ה"י ה"י כמנין לאה ובא להגיד שבח שלה כי מה שלוקחים שאר נשים צדקניות ההארות של התוספת במשך שנים מרובים היא לקחה הכל מליל חופתה כי ויהי בבוקר כבר היא לא"ה שלקחה כל ג' ההי"ן של התוספת שהם לאה וכן כאן באו לחבבה ושאלו איה שרה אשתך באיזה ה"א עומדת עתה ויאמר כבר היא באה"ל כולו אהל גי' לו מנין ג' ההי"ן של התוספת כולם:
רש"י
ויאמרו אליו. נָקוּד עַל אי"ו שֶׁבְּאֵלָיו, וְתַנְיָא רַ"שִׁ בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כָּל מָקוֹם שֶׁכְּתָב רַבֶּה עַל הַנְּקֻדָּה, אַתָּה דוֹרֵשׁ הַכְּתָב; וְכָאן הַנְּקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אַתָּה דּוֹרֵשׁ הַנְּקֻדָּה, שֶׁאַף לְשָׂרָה שָׁאֲלוּ אַיּוֹ אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ לָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וְלָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. בְּבָבָא מְצִיעָא אוֹמְרִים יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׂרָה אִמֵּנוּ הֵיכָן הָיְתָה, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁצְּנוּעָה הָיְתָה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעֲלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה:
דברי דוד
ויאמר אליו, נקוד על אי"ו. דברי רש"י אלו הם בב"ר. ובפרק הפועלים איתא תניא משום ר' יוסי למה נקד על אי"ו שבאליו למדה תורה דרך ארץ שישאל באכסניא שלו והאמר. שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל ע"י בעלה קאמר פירש"י באכסניא אשת אושפיזא. ע"י בעלה לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגבירה ועל מ"ש למדה תורה ד"א פירש"י אי"ו שלו נקוד והלמ"ד אינה נקודה דלא היו צריכים לשאול דיודעים היו שהיא באוהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשא ודרש מינה דרך ארץ, והתוס' כתבו שם דאיתא בב"ר למה נקוד על אי"ו אמר ר"ש כ"מ שכתב רבה, כו' כמ"ש רש"י כאן וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם א"ר עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לה לשרה איו אברהם וה"נ הוה פירושא הכי אבל לפירש"י דמש"ה נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקוד על איה שרה דהוא עיקר השאלה ששאלו עליה עכ"ל. וק"ל על פירש"י דלמה הוצרך לנקוד כלל דמגופא דקרא נלמוד דרך ארץ כיון שיודעים היו היכן היא ואפ"ה שאלו אלא ודאי משום דרך ארץ. ונראה לתרץ וליישב ג"כ קושיית התוס' על רש"י, דהיינו דרש"י עצמו קשה לו קושיית התוס' למה נקוד על אי"ו דוקא וניחא ליה בזה דאי מגוף הפסוק לא ילפינן אלא לאיש על אשה כמו שאמרו איה שרה אבל לא לאשה על האיש לכך נקוד על אי"ו דגם לאשה שאלו על האיש וזהו שפירש"י באכסניא אשת אושפיזא לשון זה כולל הן לאשה על בעלה האושפיזא בין להאיש עליה נמצא דב"ר והגמ' ורש"י הם לאחדים, אלא דקשה לב"ר ורש"י שחלקו בין כתב מרובה לנקודה רבה ומה הוצרך לנקוד כאן על אי"ו לא לנקוד רק על למ"ד של אליו נמצא כתב רבה על הנקודה ותדרוש הכתב דהיינו איו. ונ"ל דאם אין אלא נקודה אחת על התיבה הוה כאילו נעקרה כל התיבה ומורה על היפך מן התיבה שהיא לפנינו וכמו דאיתא על ולא ידע בשכבה ובקומה דנקוד על וי"ו של שבקומה להורות שידע בקומה כדאיתא שם. אבל כשיש נקודות הרבה דהיינו משתים ולמעלה אז אינם מורים על ביטול התיבה והיפוכה אלא תוספת דרשה והיינו אם הכתב מרובה מכניסים הדרשה הנוספת בתוך אותיות הכתב ואם הנקודה מרובה מכניסים הדרשה הנוספת בתוך אותיות הנקודה וזהו דוקא אם אין הכל נקוד רק קצת אותיות אבל אם כל התיבה נקודה לא שייך כאן דרשה נוספת אלא ביטול התיבה כההיא דבפסוק הנסתרות דנקוד על לנו ולבנינו על ביטול התיבה כדפירש"י שם לדרוש אף על הנגלות לא יענשו רבים כו' (ושם נזכיר עוד מזה אם יגזור ה' בחיים ברוב רחמיו ב"ה) וא"כ ל"ק כאן למה לא נקוד רק הלמ"ד דא"כ היה מבטל התיבה כולה ולדרוש להיפך. מן התיבה וזה אין ענינו כאן דדרשה דאיו אינה היפוך מן פשוטה של תיבה אלא דרשה נוספת, ע"כ באו נקודות על אי"ולדרוש אותיות הנקודות לחוד דרשה הנרמזת באיו, וא"א להכניס הדרשה באותיות הכתב ולנקוד רק הלמ"ד דזה מורה על ביטול התיבה לגמרי כמו ובקומה דנקודה הוי"ו לחוד (כנ"ל נכון בס"ד) והרא"ם לא נחית לדרך הזה אבל הוא נכון ק"ל :