וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ׃
דגל מחנה אפרים
ותאמר רבקה שתה אדוני וגם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות ותער כדה אל השוקת ותשאב לשל גמליו י"ל בדרך רמז ונקדים מה שאמרתי ולהורות נתן בלבו: ותרגום ולאלפא אומנוון ע"י שהיה בדעתו ללמוד וללמד נתן השם בלבו להבין יותר וזהו ומתלמידי יותר מכולם והיוא כמעיין הנובע כל מה שדולין יותר ממנו המים מתגברין יותר וכמ"ש על פסוק יזל מים מדליו היינו מהדלי שדולין ממנו יזל מים ותוסף מים בבאר וזה שרמזה התורה ותאמר רבקה היינו השכל אומרת להצדיק הלומד ומלמד לאדם דעת שתה מן מים חיים וגם לגמליך היינו התלמידים שלך שהם גו"ח עם רבם שמוסיפים לו חכמה ג"כ אשאב עד אם כלו לשון תאוה כמו כלתה נפשי היינו אף שעתה עדיין אין להם תענוג מהתורה ולמודו עד אשר אשר יכסופו רתאוו מעצמם לשתות מים חיים ותמהר אותיות תורה מ"ם רמז על התורה שניתנה למ' יום ותער כדה היינו הכ"ד ספרי' כנזכר בתיקונים אל השוקת לשון השקה וע"י שדלו ממנה ונתרוקן ותרץ עוד אל הבאר ותשאב לכל גמליו היינו שנתוסף יותר בבאר מים חיים והשקות התלמידים שהם בחי' גמלים והמש"יב:
ברכת אשר
"ותאמר שתה אדני... ותאמר גם לגמליך אשאב". ושאלתי את בניי שי', והרי חייב אדם להאכיל תחילה את בעלי־החיים, כנדרש בדברים יא, טו? והשיב שלו' שי' שדין זה חל רק על בעליהם של בעלי־החיים ביחס לבעה"ח שלו, ולא של האורח. ומשה מרדכי שי' ביקש לחלק בין דין השקייה והאכלה. (פ' חיי תשט"ז)