בראשית כד:יט מפרשים: בן איש חי, רש"י, אלשיך ובכור שור

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב י"ל למה לא אמרה לו כן מעיקרא שתה אדוני וגם לגמליך אשאב כי באמת כך היה נוסח בקשתו מאת ה' בתחלה שתשיב לו כו"כ אך הנה בלא"ה י"ל באומרו הגמאיני נא מעט מים מכדך למה רצה שישתה מן הכד עצמו וכי לא היה לו כלי שתשפוך בתוכו מים אך דקדוק זה מובן ע"פ הטעם שכתב הרב בית אהרן ז"ל עמ"ש גם לגמליך אשאב דהן אמת מן השמים שמו בלבה דבר זה שתשיב כך אך צריך טעם מה ראתה ע"פ השכל שתשאב לגמליו ג"כ ופירוש שהיתה מוכרחת מצד שכלה לעשות כך כי הוא שתה מן הכד עצמו אז אמרה בדעתה איך אעשה אם אוליך הכד לבית הרי נפגמו המים ששתה זה בפיו מן הכד עצמו ואם אשפוך המים לארץ ואחזור ואמלאהו מים טהורים להוליכו לבית הנה עומד על העין ורואה ויהיה לו בושה בזה שנראה שאני חוששת שנטמאו המים בשתייתו ולכך שפכתים על כן הוכרחה לומר לו עתה גם לגמליך אשאב כדי שתשפוך את המים לשוקת שישתו הגמלים ותחזור ותמלאהו לצורך הגמלאים עד אם כילו לשתות עכ"ד ובזה נתיישב דקדוק הנז' למה שתה מן הכד ולא הביא כלי שתשפוך לו בו כי אע"פ שבקש מהשי"ת שיניח בלבה לומר גם לגמליך אשאב רצה שיהיה הנס קרוב לטבע שתהיה תשובה זו של השקאת הגמלים הכרחית לבעלת השכל ואם יתן לה כלי לשפוך בו מים לא היה לזה הדבר הכרח אך כיון ששתה מן הכד אז נעשה לה הכרח לומר גם לגמליך אשאב ובזה ממילא מובן דקדוק הראשון שדקדקנו שלא שם השי"ת בלבה לומר גם לגמליך תכף כשאמר לה הגמיאיני נא מעט מים מכדך כי רצה השי"ת שדבר זה של שאיבת הגמלים תוליד אותו משכלה ובשאלתו ממנה להשקותו מים עדיין לא נעשה דבר שתוליד ממנו דבר זה של שאיבת הגמלים ולכך לא אמרה אלא שתה אדוני כי חשבה שיוציא הכלי מחיקו לשפוך לתוכו מים וישתה כדרך כל הארץ אך הוא כשאמרה שתה אדוני לא הוציא כלי אלא הגיש את פיו אצל הכד ושתה ובזה נעשה דבר שתוליד ממנו שאיבת הגמלים ואז עתה אחר ששתה בפיו מן הכד אמרה גם לגמליך אשאב והוסיפה לומר עד אם כילו לשתות גם זה מרוחב שכלה כי אמרה שמא יחשוב שאני אומרת לו גם לגמליך אשאב בשביל שהמים האלו שכבר נטמאו משתייתו שמוכרחת אני לשפכם בארץ לכן אמרתי לשאב את גמליו שלא ילכו המים לאיבוד לז"א עד אם כילו לשתות דודאי כדי צרכם צריך שאשאב עוד כמה כדין מן העינה ונראה שעשה השי"ת ככה שלא שם בלבה בנס להשיב לו מעיקרא על שאיבת הגמלים אלא המתין עד שתוליד תשובה זו משכלה להראות שבחה לאליעזר שידע שהיא שכלית מאד:

עד אם כלו. הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, אִם כִּלּוּ דַי סִפּוּקוֹן, שֶׁזּוֹ הִיא גְּמַר שְׁתִיָּתָן, כְּשֶׁשָּׁתוּ דֵּי סִפּוּקָן:

ותכל להשקותו כו'. זו הוראת דרץ ארץ. לבלתי אמור לו שתי אדוני וגם לגמליך אשאב. בל תראה כסומכת ומשוה אותו לגמליו. ע"כ המתינה עד כלותה להשקותו ואחרי כן ותאמר גם לגמליך כו'. והנה בשום לב אל מלת עוד המיותרת באו' ותרץ עוד. יתכן הורה הכתוב את אשר הפליא חסדו לה הוא ית'. כי היא אמרה לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות שהוא שאיבות הרבה מאד. די סיפוק י' גמלים בבואם מן הדרך נלאים וצמאים. והאלהים עשה כי לא נצרכת ללכת לשאוב אל הבאר כ"א פעם א' ותשאב לכל גמליו. וז"א ותרץ עוד כי ריצה אמת היה שהיה עוד על הקודם ולא פעמים רבות ונשתלח ברכה במעשה ידיה שהספיק לכל גמליו: