וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֙יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃
מחוקקי יהודה; קרני אור
[כב] ורש"י ז"ל פי' "מספוא כל מאכל הגמלים קרוי מספוא כגון תבן ושעורים", והרד"ק פי' מספוא כלל למאכל הבהמות זולת תבן, והוא השעורה ושבלת שועל, וכן בשרשיה שרש "ספא" פי' שהוא שם כולל למאכל הבהמות כשעורים ושבולת שועל ושאר הדברים לבד מתבן, וכתב הרש"ד מן הפסוק שהזכיר תבן לעצמו ולא כללו במספוא יש ראיה קצת אל פי' הרד"ק, ולדעת רש"י ז"ל, נ' א):
חתם סופר
ויבא האיש הביתה וגו', ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו ויושם לפניו לאכל ויאמר לא אכל עד אם דברתי דברי ונלע"ד כי יש שמזמנים האורח מפני גודל המצוה וטובת לבם לקיים מצוה רבה אבל הרע עין עושה זאת מפני שבוש שלא לעשות כדרך כל הארץ ובפרט לאיש נכבד, וניכר הכוונה של בעל הבית המזמין, אם יקרא לסעוד האורח עם כל אנשיו המלוים אותו לשרת, ידוע שעושה מפני המצוה כי כמוהו כמוהם משריו רעבים וצמאים אבל אם משים לאכול רק להאדון הנכבד מוכח שהוא מפני שלא יכול להעיז נגדו ורע עין הוא ואליעזר ראה דהמים שהוא בפס דמים ניתן לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר עמו, ויושם לפניו לאכול לפניו לבדו שפט שרע עין הוא ואל תלחם לחם ר"ע לכן תחלה סיפר תכלית נסיעתו הוא לשדך בתם עם נשיא הארץ אברהם בעשרו וכבודו הגדול וכיון שהוא לטובתם ולכבודם, יתנו לו בעין יפה כדרך כל רע עין לאחרי' שמה שנוגע לכבודם להצלחתם לטובתם אין חוששין לפזר הון רב ובאמת אחר כך כתיב ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו וק"ל (מספר שיר מעון):
רש"י
ויפתח. הִתִּיר זְמָם שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיָה סוֹתֵם אֶת פִּיהֶם שֶׁלֹא יִרְעוּ בַדֶּרֶךְ בִּשְׂדוֹת אַחֵרִים: