וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַֽיהוָֽה׃
אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)
ובזה יובן בס"ד ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' וק' למה הוצרך לזכור כאן עבד אברהם ולא אמר כאשר שמע אליעזר את דבריהם ובזה אתי שפיר דאליעזר היה עבד ופסול לקידושין שאין יכול להיות שליח לקדשה והוא בהאי פחדא הוה יתיב פן יאמרו לו קדשנה כאן ואחר כך תלך פן אח"ך לא תיטב בעיני יצחק וישלחנה לנפשה אבל אחד שקדשת אותה לא אפשר לשלחה ובע"כ יקח אותה דאין אחר מעשה כלום ובאמת הוא אינו יכול לקדשה בשביל שהוא עבד אבל אחר שראה שהם מעצמם לא רוצים לקדשה בכאן אז שבח להקב"ה כי לא יהיה דבר זה לפח ומוקש לעכב הענין ולז"א ויהי כאשר שמע עבד אבדהם את דבריה' וישתחו ארצה לה' הזכיר כאן עבד אברהם לרמוז לזה בשביל שהוא עבד אברהם ואינו יכול לקדש וחשש פן בשביל זה יתעכב הענין וכשרא' שדבר זה בטל מעצמו מכחם אז שמח וישתחו לה' ובזה יובן הטעם שהקדים תחלה ואמר עבד אברהם אנכי כדי שלא יאמרו לו לקדש ובזה אתי שפיר דבריו האחרונים אח"ך שא"ל שלחוני לאדוני שאחר שראה שכבר מת בתואל א"כ עתה אין להם פחד אם ישלחו אותו ואת רבקה להדיא ולכן א"ל עתה שלחוני לאדוני דליכא פחד בדבר כלל וגם לא פחד פן יאמרו לו קדש אותה כאן כי אחר שמת אביה הרי היא ברשותה וידע שהיא לא תבקש כזאת:
דברי דוד
וישתחו ארצה, מכאן שמודים על בשורה טובה. קשה למה לא פירש כן על מ"ש לעיל ויקוד האיש וישתחו לה', ובב"ר אמרו זה באמת על פסוק דלעיל. ונראה לתרץ דלעיל יש לומר דאין למדין מדבר זה שהדין הוא כך דשמא הוא עשה כן מצד חסידותו, אבל כאן יש יתור לשון שאמר הכתוב ויהי כאשר שמע עבד אברהם כו' דאין צורך לכתוב השמיעה דהא בהדדי היו יושבים אלא היה לו לומר וישתחו עבד אברהם ארצה לה', אלא דקמ"ל דנילף מזה למקומות אחרים שמודים על השומע בשורה טובה וא"כ גם הא דלעיל לאו מצד חסידות הוא אלא דין הוא, וזהו שכתב רש"י כאן מכאן שמודים כו' פי' דמזה אנו למדין למקומות אחרים: