בראשית כו:יא מפרשים: אור החיים, מלבי"ם, העמק דבר ומדרש שכל טוב

מוֹת יוּמָת. פֵּרוּשׁ: ״מוֹת״ בִּידֵי שָׁמַיִם, ״יוּמָת״ בִּידֵי אָדָם. וְדִקְדֵּק לוֹמַר הַנֹּגֵעַ, לוֹמַר אֲפִילוּ בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג עַל אֵשֶׁת אִישׁ דִּבְנֵי נֹחַ, יֵהָרֵג עַל זֹאת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׂרָה בְּפָרָשַׁת וַיֵּרָא (בראשית כ:ד).

ויצו בכ"ז היה מהשגחת ה' שלא לבד שלא עשה עמו רעה בעבור זה, כי עוד צוה לכל עמו הנוגע באיש הזה להרע לו, או באשתו לאנסה מפני שהיא בחזקת פנויה, מות יומת, וגם לא שלחו מארצו רק,

הנונע באיש וגו׳. א״א לפרש הנוגע לרעה דמה זה להזהיר עתה. ואין לומר משום שנודע שהיא אשתו נצרך להזהיר שלא יפגע בו. דא״כ למה זה הזהיר על אשתו. אלא להיפך שמצא אבימלך להראות שנאה שבלבו. וגזר שלא יסחרו עמו למען לא ישאו עין על אשתו. וכ״ה במדרש ואמרו הה״ד יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו וגו׳. והיה בזה היזק ליצחק. אבל מה עשה ה׳.