וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃
ברכת אשר
"לא תקח אשה מבנות כנען". מעניין שיצחק המתין עד לעת זקנתו להשיא את יעקב, וכמו שעשה לו אביו, ר' למעלה (כד, א), ור' שם רשב"ם - "והרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו", ור' גם רמב"ן שם. כיצד זה ששניהם המתינו זמן רב כל כך בעניין חשוב זה, ולא חששו, שמא לא יזכו לראות נכדים ממשיכי הדרך? ואולי לא רצו לראות ב"על כן יעזב איש את אביו" וגו' (א, כד) משום שהבנים נולדו להם לעת זקנה, ועל כן היו חביבים עליהם ביותר? אבל קשה לייחס לאבות מחשבות אנוכיות כאלה. (פ' תולדות תש"ן) ור' רש"י למעלה (כב, כ): בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכל וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו וגו'. ור' משכיל לדוד שם שסיבת השיהוי היתה משמים לפי שעדיין לא נולדה רבקה בת זוגו.
העמק דבר
ויברך אותו. כאשר הי׳ יעקב בוש לבוא לאביו שרמהו ומש״ה לעיל כתיב ותשלח ותקרא ליעקב הרי שלא הי׳ בבית אביו. ע״כ כאשר קרא לו יצחק מתחלה אישר חילו על התחבולה שעשה וכי טוב עשה ואין בלבו עליו כלום:
מלבי"ם
ויברך אתו. היו בכאן שתי ברכות ושני צוויים, א] ברך אותו בברכת עוה"ב והתנה תנאי שלא יקח אשה מבנות כנען, וזה מצות ל"ת, ב] צוהו מ"ע שילך פדנה ארם ויקח אשה מבנות לבן, וע"ז ברכו שנית: