בראשית לא:יט מפרשים: מחוקקי יהודה; קרני אור, רש"י, בכור שור וברכת אשר

[י] והרלב"ג כתב כי היא צורה נעשית בשעות ידועות יתעורר בה הכח הדמיוני אשר לקוסם וישמע כאלו קול נמוך מדבר אליו בענין העתידות אשר תשוטט בהם מחשבתו, לא שזאת הצורה תדבר, כי זה בלתי אפשר, כי הדבור לא יהיה בזולת כליו אשר שם השם ית' בטבע, וכן כתב הרדי"א:

[יא] ובפדר"א פ' ל"ו, ומובא בילקוט (רמז קל), ובזכרי' (רמז תקעז) ובתנחומא ויצא (סי' יב), וביוב"ע על הפסוק הזה, מה הן התרפים ? שוחטים אדם בכור ומולקין את ראשו, ומולחים אותו במלח ובשמן וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה, ומניחין אותו תחת לשונו, ונותנין אותו בקיר, ומדליקין נרות לפניו ומשתחוים לו, והוא מדבר עמהם, ובפס"ז ברא' (לא לד) "היו משימין את האדם בחבית של שמן, והיה בה ימים רבים, עד שבלה בשרו, ואוחזין בשר קדקדו ומושך ונשמטת הריאה עד הראש, ודומה כמו שהוא שורה עליה רוח טומאה, וכל מה שהי' שואלין ממנה, היתה משיבה להן ומדברת עמהם, והוא אחד מן חוברי חבר", ועיין ציוני שהביא כן ממגלת סתרים בזה"ל "לוקחין בכור אדם אדום, ושוחטין אותו וחותכין ראשו ומולחין אותו במלח, ובבשמים הידועים, וכותבין על ציץ זהב שם טומאה, ומניחין תחת לשונו, ומשימין אותו בקיר או בחלון אחד מחומת העיר ומפריזין עליו פרוזה (ס"א ומפריסין עליו פרוסה), וב' נרות דולקין לפניו, ואז מדבר שנאמר "כי התרפים דברו און":

[יב] התרפים הי' לפי דעת עובדי האלילים הקדמונים כמחסה ומסתור לבני הבית המשפיעים להם ברכה ורב טוב ויגידו עתידות:

לגזוז את צאנו. שֶׁנָּתַן בְּיַד בָּנָיו דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב: